דיפ סטייט פמיניסטי בפעולה

מי שניסח את החוק, והוצא מהדיונים עליו

כך מתאר עמירם מה קרה לעמותה שלו אחרי שלקחה חלק בהליך החקיקה של אותה הצעת חוק בדיוק. וכאן השאלה שאי אפשר להתחמק ממנה. ועדה שמדחיקה את מי שהיה שותף לחקיקה למען אבות, איך תחוקק חוק שיעזור להם?

ומי באמת מדבר בוועדה של ח״כ קטי שטרית

התרשמות אפשר לפטור. אז לא נסתמך עליה. הוועדה לזכויות הילד קיימה בראשות שטרית שתי ישיבות בנושא ניכור הורי, והפרוטוקולים שלהן רשמיים ופומביים. מדדנו בהם את חלוקת זמן הדיבור בפועל, לפי היקף מילים.¹

בדיון על ניכור הורי, תופעה שרוב נפגעיה אבות, קיבלו ארגוני האבות עשרה אחוזים בלבד מזמן הדיבור. כתשעים אחוזים מהדיבור באותה ישיבה היה של נשים. והיו״ר לבדה דיברה יותר מכל שאר הנוכחים יחד.

ויש עוד דבר בפרוטוקול של הישיבה הראשונה, והוא החמור מכולם. שניים מנציגי האבות הבכירים במדינה, ראש הפורום למאבק בניכור הורי ונשיא אבות למען צדק, הוזמנו לוועדה ולא נרשמו כלל כמדברים. הוזמנו, הגיעו, ואין להם שורה בפרוטוקול.

ובישיבה השנייה הדפוס לא רק חזר, הוא החריף. ארגוני האבות ירדו לשמונה אחוזים. פחות ממה שקיבלו בישיבה הראשונה, בדיון שני על אותו נושא בדיוק.

העדות מבפנים

מיקל לוי, מאבות למען צדק, אומר את אותו דבר. ב-2 באוגוסט, על החקיקה:

וב-3 באוגוסט, על ההתנהלות בדיונים, כלשונה כולל שגיאות ההקלדה שבמקור:

שש בעיות בהצעת החוק

ונניח שהחוק יעבור. האם הוא בכלל פותר משהו? קראנו את הנוסח מהתחלה עד הסוף. הנה שש סיבות שלא.

1. הרחבה של מערכת שכשלה. החוק מוסיף רשם, מומחים והכשרות לאותם בתי משפט, לאותה רווחה ולאותם מרכזי קשר שדברי ההסבר של ההצעה עצמה אומרים עליהם שהם ״אינן מצליחות לספק כלים יעילים״. הפתרון לכשל מערכתי הוא לא להרחיב את הכושל.
2. הכל ״רשאי״, אין רצפה מחייבת. וזה לא רושם, זו ספירה. בנוסח המחייב של ההצעה המילה ״חייב״ מופיעה אפס פעמים, והמילה ״רשאי״ מופיעה אחת עשרה פעמים. מה שכן מחויב הוא הפרוצדורה בלבד, הדיון תוך ארבעה עשר יום ושמיעת הילד מגיל תשע. כל סעד ממשי, בלי יוצא מן הכלל, נתון לשיקול דעת השופט. מי שלא רוצה לפעול, לא חייב. אין סעד אוטומטי ומחייב בזמן קצוב.
3. מרכזי הקשר הם הבעיה, לא הפתרון. ההצעה נשענת עליהם בסעיף 4(ב)(6), ובפועל ילדים מסרבים להיכנס אליהם. ארגוני הגברים לא רואים בהם כלי טיפולי אלא מרכזי ניתוק, המקום שבו הקשר מצטמק לשעה שבועית בחדר עם משקיף עד שהוא נגמר מעצמו. ההשוואה שהתנועה עושה היא לפגישות בכלא. כלומר הכלי שהתנועה מזהה כאחד ממנועי הניכור מופיע בחוק כאחד מששת הפתרונות לניכור. וגם בהיקף אין כיסוי: 66 מרכזים בלבד ל-257 רשויות, ו-72 אחוזים מהם פתוחים יומיים בשבוע.
4. עוד מומחים במקום שהות פשוטה. במקום לתת לשופט כלי מיידי ומחייב, שהילד יהיה עם ההורה, ההצעה מכפילה שכבות של מומחים, מלווים וחוות דעת. כל שכבה מוסיפה חודשים, עלות ותלות. ריבוי המומחים לא פותר ניכור. הוא מעכב את הפתרון.
5. מי משלם? ההורה, לא המדינה. הטיפול, ההדרכה, המומחה והמלווה, כולם מגולגלים על ההורים. בסעיף 4(ב)(5) זה כתוב בפירוש, ״ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך״. ואין בהצעה שקל אחד של מימון ציבורי.
6. אין אף סנקציה מחייבת. אין אובדן משמורת אוטומטי על ניכור. אין קנס מינימום קבוע. אין פיצוי אוטומטי. הכל ״רשאי״, בשיקול דעת של אותו שופט, באותה מערכת, בלי תקציב.

המשחק הכפול של קטי שטרית: גזלייטינג למתקדמים

ועד כאן אפשר היה לחשוב שמדובר בח״כ שלא מבינה את התופעה. אבל היא מבינה אותה מצוין, וזה מתועד במסמך שהיא חתומה עליו. אלה דברי ההסבר של אותה הצעת חוק, מילה במילה:

ובסוף דברי ההסבר, שורה שאפשר לתלות על קיר:

וכאן צריך לומר את הדבר שהוא הלב של הכתבה. קטי שטרית מייצגת בפועל את עמדת ארגוני הנשים, מתוך הליכוד, ובשם האבות. וזו לא סתירה מקרית. זו הדרך היחידה שבה הדבר הזה יכול לעבוד, כי מי שמייצג עמדה כזו בגלוי לא היה מצליח להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק בשם ״הבטחת קשר בין ילדים והוריהם״.

ומכאן נראה את זה בנוסח עצמו, סעיף אחרי סעיף.

לכאורה באים לפתור

סעיף 4(ב) הוא הלב המעשי של ההצעה. כאן, לכאורה, נמצא הפתרון. ההצעה מציגה שש אפשרויות שבית המשפט יכול לנקוט, מסודרות ומנוסחות היטב. נקרא אותן כמו שהן מוצגות.

1. הפניה לעובד סוציאלי לסדרי דין או ליחידת הסיוע
2. מינוי צד שלישי מוסכם שילווה את המפגשים
3. מינוי מומחה לקשר הורה ילד שיכתוב חוות דעת
4. קנס או פיצויים
5. חיוב הורה בהדרכה או בטיפול
6. הפניה למרכז קשר

נראה מלא. נראה כמו מערכת כלים שלמה. ובפועל, חמש מתוך השש דורשות להעסיק מישהו בתשלום. רק הקנס לא. ובשלוש מהן כתוב במפורש, כמעט באותו נוסח, ״לרבות קביעה בעניין ההוצאות הכרוכות בכך״.

ומה שאין בה בכלל

בין 1997 ל-2026 שש ועדות של משרד הרווחה עצמו המליצו על אותו דבר בדיוק: גוף פיקוח חיצוני ועצמאי על המערכת. אומבודסמן. גורם שלא יושב בתוך המשרד ולא מקבל ממנו שכר. אחת ההמלצות אושרה בידי שר ב-2009.

אף אחת מהן לא יושמה. הסקירה המלאה על שש הוועדות.

ובהצעה הזו? אין פיקוח על אף אחד. יש רשם ייעודי חדש בבית המשפט. יש מקצוע חדש שנקרא ״מומחה לעניין קשר הורה ילד״. יש חובת הכשרה לשופטים. כלומר עוד תפקידים בתוך אותה מערכת בדיוק שדברי ההסבר של אותה הצעה אומרים עליה שהיא ״אינה מצליחה לספק כלים יעילים״.

וזו רק ההתחלה. ספרנו את מה שאין בנוסח, וכל אחד מהדברים האלה נבדק בגוף המסמך ולא נמצא בו:

1. העברת המשמורת ממי שמנכרת. המילה ״משמורת״ אינה מופיעה בנוסח אף פעם אחת. אפס. הסנקציה היחידה שיש לה שיניים אמיתיות מול הורה מנכר פשוט לא קיימת בחוק.
2. ענישה כלכלית ממשית. קנס אמנם קיים בסעיף 4(ב)(4), וצריך לומר את זה, אבל אין בו קנס מינימום, אין סכום קבוע ואין רצפה. המילים ״מינימום״, ״מזערי״ ו״לא יפחת״ מופיעות בנוסח אפס פעמים. הכל בשיקול דעת, כלומר אפשר גם אפס.
3. ענישה למנכרת על הניכור עצמו. הקנס בנוסח הוא על ״הפרת הסדר או הסכם הורות״, כלומר על הפרה פרוצדורלית של החלטה. אין בחוק שום סנקציה על ניכור כתופעה, על הסתה, או על כך שילד הוסת נגד הורהו.
4. ואין ולו אות אחת על העובדות הסוציאליות. ההצעה מזכירה ״עובד סוציאלי״ חמש פעמים, וכולן כדי להפנות אליו או להגדיר אותו. המילים אחריות, משמעת, תלונה, פיקוח וביקורת מופיעות בה אפס פעמים. אין שום תוצאה לעובדת סוציאלית שכשלה בתפקידה.

ב-2018 עלתה כמעט אותה הצעה, חריפה יותר

ב-28 בפברואר 2018 אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת חוק הבטחת קשר בין ילדים להוריהם, התשע״ח-2018, פ/4956, של ח״כ רויטל סויד. ועכשיו שימו את שני השמות אחד מעל השני:

וההצעה של 2018 הייתה חריפה בהרבה: העברת משמורת להורה התובע, הכרזה על הילד כ״קטין נזקק״ שמאפשרת להוציא אותו משני הבתים, מתאם הורי שמכריע, וקנס עד אלף שקלים.

מי שהתנגד לה במסודר היה מרכז רקמן מבר אילן, מרכז לקידום מעמד האישה בפקולטה למשפטים. בנייר עמדה שפרסמו נכתב שעילת תביעה כזו ״רק תלבה סכסוכים בין הורים ותסלים סכסוכים קיימים, ובעיקר תהפוך לכלי נשק בידי המתדיינים״. פרופ׳ דפנה הקר מתל אביב אמרה שההצעה ״מציידת בעיקר אבות בעוד כלי מלחמה״.

ומה בדיוק רקמן ביקשו במקום

וזו השאלה שאף אחד לא טרח לשאול. אז קראנו את עמדתם, והם לא מסתירים אותה. בנייר עמדה בשם ״סרבנות קשר וניכור הורי, רקע תיאורטי, אבחון ושיטות טיפול בראי עקרון טובת הילד״, שצוטט בהרחבה בהארץ באוגוסט 2022 ושהמרכז עצמו מפרסם באתרו, העמדה היא זו.

ניכור הורי קיים, אבל הוא נדיר. מה שנפוץ יותר, לשיטתם, הוא השימוש לרעה במונח. וכך הם מנסחים את הסיבות האמיתיות:

קראו את הסוף שוב. ״ההורה הדחוי״. כלומר האב שמתלונן שנותק מילדו הוא, בהינף מילה, חשוד בכך שהוא הסיבה. ועל הסנקציות הם כותבים שהן מסוכנות, ״בשל שימוש בסנקציות קשות כגון העברת משמורת והוצאת ילדים למקלטים״, ושיעילותן ״טרם הוכחה מבחינה מדעית ואמפירית״.

ומה הם מציעים במקום? לא סנקציה. בירור מוקדם ״באמצעות גורמים טיפוליים מוסמכים ונטולי פניות״. כלומר בעל מקצוע. כלומר חוות דעת. כלומר עוד שלב לפני שאבא רואה את הילד.

ועכשיו שימו את שני המסמכים אחד ליד השני

שורה מול שורה. כל מה שרקמן דרשו להוציא, יצא. כל מה שרקמן דרשו להכניס, נכנס.

אנחנו לא טוענים שמרכז רקמן ניסח את ההצעה, ואין לנו שום מסמך שמראה את זה. מה שאנחנו כן אומרים הוא מה שאפשר להראות: ההצעה של 2026 היא מה שמקבלים כשלוקחים את ההצעה של 2018 ומספקים את כל ההסתייגויות של רקמן. ומי שרוצה לטעון אחרת מוזמן להצביע על סעיף אחד שרקמן היו מתנגדים לו.

ומי מחזיק בידיות? קטי שטרית

העמדה שלנו

ניכר שקטי שטרית, מהדיפ סטייט הפמיניסטי, ובשיתוף כל הפמיניסטיות, מניחה מלכודת לסמוטריץ ולגוטליב. אף אחד מהשניים לא חתום על ההצעה, ודווקא הם אלה שמייצגים את עמדת הציבור ואת הילדים המנוכרים באמת, ואת האינטרס הציבורי בכלל.

שומר נפש הילדים ירחק.

תגובות

פנינו למי שמוזכר בכתבה. אלה התגובות, כלשונן.

ההערה מדויקת ותיקנו בהתאם בגוף הכתבה.

מביאים את זה כלשונו ובלי לרכך. שתי האמירות שלו נשארות בכתבה, כי אחת מהן פורסמה בציוץ פומבי ב-3 באוגוסט 2026, והשנייה נמסרה כעמדת יו״ר ארגון על התנהלות ועדת כנסת. לא הבטחנו לו חיסיון ולא ביקש כזה. מי שרוצה להתנגד לתוכן, ולא לפרסום, מוזמן, ונפרסם גם את זה.

מקורות

1. הצעת חוק הבטחת קשר בין ילדים והוריהם, התשפ״ו-2026, פ/6440/25, מספר פנימי 2237394, הכנסת העשרים וחמש. הונחה על שולחן הכנסת ביום ט״ז בטבת התשפ״ו, 5 בינואר 2026. יוזמים: קטי קטרין שטרית, אושר שקלים, אריאל קלנר, עפיף עבד, ניסים ואטורי, חנוך דב מלביצקי, רון כץ, סימון דוידסון, נאור שירי, מטי צרפתי הרכבי, מיכל שיר סגמן, צגה מלקו, חוה אתי עטייה, אוהד טל. כל הציטוטים מההצעה כאן הם מהמסמך המלא, כולל הפיסוק המקורי.
2. טל כרמון, ״מומחים: הצעת החוק להבטחת הקשר בין ילד להוריו עשויה להפוך לכלי נשק״, דבר, 28 בפברואר 2018. מכאן נייר העמדה של מרכז רקמן ודברי פרופ׳ דפנה הקר. davar1.co.il
3. ״ח״כ קטי שטרית מונתה ליו״ר הוועדה לזכויות הילד״, ערוץ 7, 4 באוגוסט 2025. inn.co.il
4. ״חוק ׳נגד ניכור הורי׳ עבר בטרומית״, גיל רונן, ערוץ 7, 28 בפברואר 2018. מכאן העובדה שהצעת סויד אושרה בקריאה טרומית, ופירוט הסמכויות שבנוסח ההוא. שמה המלא של ההצעה, ״הבטחת קשר בין ילדים להוריהם, התשע״ח-2018, פ/4956״, לפי רישום המרכז להעצמת האזרח. inn.co.il
5. מרכז רקמן, ״סרבנות קשר וניכור הורי, רקע תיאורטי, אבחון ושיטות טיפול בראי עקרון טובת הילד״, נייר עמדה. צוטט בכתבתה של נועה לימונה בהארץ, 18 באוגוסט 2022, והמרכז מפרסם את הציטוטים באתרו ב-22 באוגוסט 2022. rackmancenter.com
6. מיקל לוי, יו״ר אבות למען צדק, @MichaelJLL20988. האמירה על בלימת קידום החוק, 2 באוגוסט 2026. האמירה על ההתנהלות בדיונים, 3 באוגוסט 2026, 10:57.
7. פרוטוקולי הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, הכנסת העשרים וחמש, שתי הישיבות בנושא ניכור הורי בראשות ח״כ קטי שטרית: 29 באוקטובר 2025 ו-20 במאי 2026. חלוקת זמן הדיבור נמדדה בידינו לפי היקף מילים בפרוטוקול.
8. דניאל עמירם, יו״ר ה.ל.ב, העמותה לשוויון בהורות, בהתכתבות עם כותב הכתבה, 3 באוגוסט 2026. הציטוט כלשונו.
9. סקירת שש הוועדות של משרד הרווחה, 1997 עד 2026, באתר זה.