שלושים שנה. שש ועדות שמינו שרים ומנכ"לים. אותו כשל חוזר. ההמלצה שחזרה יותר מכל אחרת, הקמת גוף פיקוח עצמאי על הרווחה, הומלצה ב-2006, אושרה בידי שר ב-2009, נאלצה להיות מומלצת מחדש ב-2014, ועד 2024 עוד לא סופרות התלונות. זה לא כישלון של ידיעה.
בשלושים השנה האחרונות בדקו את מערכת הרווחה הישראלית שוב ושוב. ועדות שמינו שרים, ועדות שמינו מנכ"לים, ועדות כנסת, ועדת ציבור אחת שהוקמה מבחוץ, מחקרים אקדמיים, ושלושה דוחות מבקר מדינה לפחות. כל אחד מהם מצא בעיות. חלקם מצאו את אותן בעיות בדיוק.
זו הנקודה שהופכת את הסקירה הזו למשהו אחר מרשימת תלונות. כשגוף רשמי אחד מצביע על כשל, זה יכול להיות דוח מוטה או בדיקה חלקית. כשמונה גופים נפרדים, בפרקי זמן שונים, בהרכבים שונים, מגיעים לאותה מסקנה, ואף אחת מההמלצות המרכזיות לא יושמה, מה שיש כאן הוא לא תקלה. זו התנהלות.
רגע, מה זה בכלל גוף פיקוח עצמאי
שתי הוועדות השתמשו במילה "אומבודסמן". זו מילה לועזית שמסתירה משהו פשוט, ולכן שווה לפרק אותה. אומבודסמן הוא נציב תלונות ציבור. גוף שמקבל תלונות על רשות ובודק אותן.
המילה החשובה בכל הביטוי היא "עצמאי". בלעדיה זה חסר משמעות.
כי מנגנון תלונות קיים כבר עכשיו. אם מישהו מתלונן היום על עו"ס לסדרי דין, התלונה מגיעה לפיקוח המחוזי או הארצי של משרד הרווחה. וזה בדיוק מה שוועדת סלונים-נבו מצאה: המפקחת שבודקת את התלונה הייתה בעצמה, בחלק מהמקרים, מעורבת בהכנת אותו תסקיר שהתלונה נגדו.[3] כלומר קיים מנגנון, והוא בודק את עצמו. התוצאה שהוועדה תיעדה הייתה "גיבוי כמעט מוחלט" ודחיית התלונות.
אז מה כן היה צריך לקום. גוף פיקוח שיש בו ארבעה דברים, ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם:
| המרכיב | מה הוא נותן | מה קורה בלעדיו |
|---|---|---|
| אי-תלות מבנית | לא כפוף למשרד הרווחה, לא מקבל ממנו שכר ולא מקודם על ידו | הבודק והנבדק באותו ארגון. זה המצב היום. |
| סמכות לדרוש מסמכים | גישה לתיק המלא, לא רק למה שהמשרד בוחר להראות | הבדיקה מסתמכת על הגרסה של הנבדק |
| פרסום ממצאים | דוח פומבי, כמו שמבקר המדינה מפרסם | גם אם נמצא כשל, אף אחד לא יידע עליו |
| מיון וספירה של תלונות | כמה תלונות, על מה, ומה נמצא בהן | אי אפשר לזהות דפוס חוזר, ולכן אי אפשר לתקן |
המרכיב הרביעי הוא זה שנעדר בצורה הבוטה ביותר, וזה מה שהמאמר מ-2024 מצא: התלונות לא מסווגות ולא מנותחות.[12] כלומר אף אחד לא מספר. וזו נקודה שכדאי להחזיק, כי היא חוזרת בכל דיון בנושא.
למה היעדר ספירה הוא לא ראיה לתקינות
כשמישהו אומר "אין נתונים שמראים בעיה", זו לא תשובה. זו תיאור של הבעיה. אם המערכת לא מסווגת תלונות, אי אפשר להוכיח שיש דפוס, אבל גם אי אפשר להוכיח שאין. היעדר מדידה הוא לא עדות לתקינות, הוא בדיוק המצב שבו טענה על כשל לא ניתנת לבדיקה. וזה נוח למי שנבדק.
ומה שחשוב להבין: זה לא רעיון חדשני או אקזוטי שמישהו המציא בשביל הרווחה. התקדים קיים ועובד בישראל בכמה מקומות. נציב תלונות הציבור פועל במשרד מבקר המדינה, יש נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, ויש נציב פניות הציבור בצה"ל. המודל מופעל בדיוק במקומות שבהם רשות מקבלת החלטות בעלות השפעה גדולה על אנשים והאנשים האלה לא יכולים להתמודד איתה לבד.
מערכת שמחליטה אם ילד יגור עם אביו היא הגדרה מדויקת של המצב הזה. וזו המערכת שנשארה בלי הגוף הזה עשרים שנה אחרי שהומלץ עליו לראשונה, ושבע עשרה שנים אחרי שהשר אישר את ההמלצה.
ועכשיו לסקירה עצמה
וכדי לא לטבוע בפרטים, שווה להחזיק שתי שאלות לאורך הקריאה. ראשית, מה בדיוק אמרו הגופים הרשמיים על התסקיר, המסמך שמכריע בפועל את גורל הקשר של אב עם ילדיו. שנית, באיזו שנה, ועל ידי מי, נאמר בפעם הראשונה שצריך גוף פיקוח עצמאי, ומה קרה מאז.
מי מינה, מתי, וכמה זמן זה לקח
לפני שנכנסים לפרטים, שווה לראות את שש הוועדות המרכזיות בטבלה אחת. לא רק מה הן אמרו, אלא מי מינה אותן, מתי, וכמה זמן עבר עד שהדוח יצא. הוספתי גם את ראש הממשלה המכהן בשני הקצוות, כי זה מבהיר משהו על אורך החיים של ועדה בישראל.
| הוועדה | הוקמה | מי מינה | הדוח יצא | הזמן שעבר | רה"מ בהקמה | רה"מ בהגשה |
|---|---|---|---|---|---|---|
| ועדת רוטלוי עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט |
1997 | שר המשפטים, צחי הנגבי |
ספט' 2003 ומרץ 2004 |
שש עד שבע שנים | בנימין נתניהו (כהונה ראשונה) |
אריאל שרון |
| ועדת שמיד ילדים ובני נוער בסיכון |
נוב' 2003 | הממשלה | מרץ 2006 | שנתיים וחצי | אריאל שרון | אהוד אולמרט (בפועל) |
| ועדת שניט אחריות הורית בגירושין |
2005 | ועדה ציבורית | 2011 | כשש שנים | אריאל שרון | בנימין נתניהו |
| ועדת סלונים-נבו תהליך גיבוש התסקירים |
תחילת 2006 | סגן שר הרווחה, הרב אברהם רביץ |
אושר מאי 2009 | כשלוש שנים | אהוד אולמרט (בפועל) |
בנימין נתניהו |
| ועדת גרוס חוק האימוץ |
דצמ' 2007 | שר המשפטים ושר הרווחה | נוב' 2016 | תשע שנים | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו |
| ועדת סילמן הוצאה חוץ-ביתית והסדרי ראייה |
יולי 2013 | שר הרווחה, ח"כ מאיר כהן |
פבר' 2014 | שבעה חודשים | בנימין נתניהו | בנימין נתניהו |
מה הטבלה מראה
חמש מתוך שש הוועדות שרדו את הממשלה שמינתה אותן. רוטלוי מונתה תחת נתניהו בכהונתו הראשונה והגישה תחת שרון, שש עד שבע שנים אחר כך. שמיד מונתה תחת שרון והגישה תחת אולמרט. שניט מונתה תחת שרון והגישה תחת נתניהו, שש שנים אחר כך. סלונים-נבו מונתה תחת אולמרט וההמלצות אושרו תחת נתניהו. גרוס מונתה תחת אולמרט והגישה תחת נתניהו, אחרי תשע שנים.
זה לא פרט טכני. זה מסביר חלק גדול מהתשובה לשאלה למה כלום לא יושם. מי שמינה ועדה כבר לא בתפקיד כשהיא מגישה. השר שמקבל את הדוח לא זה שביקש אותו, לא בחר את החברים, ולא התחייב לשום דבר. הדוח נוחת על שולחן של מישהו שהאחריות הפוליטית שלו למה שכתוב בו היא אפס.
והחריגה היחידה מלמדת בדיוק את אותו הדבר. ועדת סילמן היא היחידה מבין השש שהוקמה והגישה תחת אותו ראש ממשלה ואותו שר, ולקחה שבעה חודשים במקום שנים. אפשר לעשות את זה מהר. פשוט בדרך כלל לא עושים.
ולמען הסדר, ההמלצה על גוף פיקוח עצמאי עברה את המסלול הזה פעמיים. הומלצה תחת אולמרט, אושרה תחת נתניהו ב-2009, הומלצה מחדש תחת נתניהו ב-2014. שלוש נקודות, שני ראשי ממשלה, אותה המלצה. הגוף לא קם.
נקודת הפתיחה: ועדת רוטלוי, 1997
הסקירה מתחילה ב-1997, וזו לא בחירה שרירותית. זו השנה שבה קמה הבדיקה המערכתית הגדולה ביותר שנעשתה בישראל בתחום הילד והמשפט, וכל מה שבא אחריה עומד ביחס אליה.
ועדת רוטלוי: הבדיקה המערכתית הגדולה ביותר שנעשתה בתחום
מונתה ב-1997 בידי שר המשפטים צחי הנגבי. בראשה: השופטת סביונה רוטלוי. הדוחות הוגשו בספטמבר 2003 ובמרץ 2004.
הטריגר היה הצטרפות ישראל לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד ב-1991, והצורך לבדוק אם הדין הישראלי עומד בה. כלומר זו התגובה המערכתית הראשונה להתחייבות שישראל לקחה על עצמה. הוועדה עבדה כשש שנים בסיוע כ-80 מומחים, והגישה דוח כללי וחמישה דוחות של ועדות משנה.[15]
שתיים מחמש ועדות המשנה עסקו בדיוק בנושא של הסקירה הזו: "הילד ומשפחתו", ו"השמה חוץ ביתית של ילדים". השאר עסקו בקטין בהליך הפלילי, בחינוך, ובייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים.[15]
ההמלצה המרכזית, ומה קרה לה
הוועדה הציעה חוק ילדים מקיף, שיאחד תחת קורת גג אחת את כל ההסדרים החוקיים ביחסי הילד, הוריו והמדינה, כדי שההתייחסות של המדינה תהיה, בלשון הדוח, "קוהרנטית" ו"תונחה על ידי עמדות ערכיות אחידות". בפועל: "בידי הוועדה לא עלה להשלים את חקיקתו של חוק הילדים". פרקים הושלמו והוצגו. החוק לא נחקק.[15]
אז מה רוטלוי קובעת לכל מה שבא אחריה. בעיקר את סדר הגודל: שש שנים, שמונים מומחים, שישה דוחות, וההמלצה המרכזית לא הפכה לחוק. זה הדפוס שיחזור ב-2011 עם שניט, ב-2016 עם גרוס, וב-2023 עם הצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך. רוטלוי היא לא חריגה מהדפוס. היא המקרה הראשון והגדול שלו.
ועדת שמיד: הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון
מונתה בידי הממשלה. בראשה: פרופ' הלל שמיד. הדוח הוגש לראש הממשלה ולשר הרווחה במרץ 2006.
נקודת הפתיחה של התקופה הנסקרת. ועדה ציבורית רחבה שבחנה את מצבם של ילדים בסיכון בישראל, והגישה את מסקנותיה כשנתיים וחצי לאחר מינויה. הדוח הזה משמש עד היום נקודת הפניה בדוחות מבקר המדינה בתחום.[1]
ועדת שניט: הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין
בראשה: פרופ' דן שניט. הדוח הסופי פורסם ב-2011.
הוועדה שהמלצתה המרכזית נעשתה מזוהה עם השם שלה: ביטול חזקת הגיל הרך, ואימוץ מודל של אחריות הורית משותפת שמעמיד את טובת הילד כ"שיקול על". הוועדה ביססה את ההמלצה על מחקר פסיכולוגי עדכני ועל אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד.[2]
הנקודה שצריך להחזיק בראש לגבי ועדת שניט היא לא מה היא המליצה. זה מה שקרה להמלצה. נחזור לזה בהמשך.
ועדת סלונים-נבו: הצוות לבדיקת תהליך גיבוש התסקירים
מונתה בידי סגן שר הרווחה, הרב אברהם רביץ ז"ל. בראשה: פרופ' ורד סלונים-נבו, אוניברסיטת בן גוריון.
זו הוועדה שהכי פחות מדברים עליה, ולדעתי הכי חשובה מכולן. בכתב המינוי התבקש הצוות לבדוק שני דברים ספציפיים: את תהליך גיבוש תסקירי פקידות הסעד בעניין משמורת ילדים והסדרי ראייה, ואת יעילות הבקרה המקצועית על עבודת פקידות הסעד.[3]
הרכב הצוות היה בעיקרו פקידים מצמרת משרד הרווחה. אבל בראשו הועמדה חוקרת מבחוץ, וביוזמתה צורף לצוות נציג האגודה לזכויות האזרח, עו"ד אבנר פינצ'וק. כלומר, זו הוועדה הפנימית ביותר שבכל זאת הוכנס אליה מבט חיצוני.
מה שהצוות מצא:
התסקירים לא נכתבים לפי הכללים של המערכת עצמה
הצוות קבע שלא כל הוראות התע"ס, תקנון העבודה הסוציאלית, מקוימות, ושאין אחידות בכתיבת התסקירים. בלשון הדוח: "בתסקירים רבים אין פירוט מלא אילו חקירות בוצעו ואילו לא ומדוע, חסרה אבחנה בין עובדות לדעות, ולא ברור תמיד מה המקור לקביעות עובדתיות חשובות".[3]
אין דרך לערער על תסקיר
"מהווה התסקיר סוף פסוק ולא ניתן לערער או להשיג עליו", כתב הצוות. ההזדמנות הראשונה של בני המשפחה להעלות טענות נגד התסקיר היא בפני בית המשפט, "אלא שאלה נוטים במרבית המקרים לאמץ את המלצות התסקירים במלואן".[3]
הפיקוח על המערכת נותן לה גיבוי כמעט מוחלט
זה הממצא החריף בדוח. הצוות בחן תיקי תלונות ומצא ש"הפיקוח המחוזי והארצי נותן גיבוי כמעט מוחלט לפקידות הסעד ודוחה את התלונות". והסיבה המבנית לכך: "במקרים רבים פקידת הסעד המחוזית או הארצית היו מעורבות בשלב מוקדם בעריכת התסקיר או הטיפול נשוא התלונות שהגיעו לשולחנן מאוחר יותר ושנמצאו על ידן בלתי מבוססות".[3]
במילים פשוטות: מי שבודקת את התלונה היא מי שהייתה שותפה למה שהתלונה נגדו. הצוות לא הסתפק בתיאור, אלא ניסח את המשמעות המשפטית: "הצדק ומראית פני הצדק מחייבים שתלונות על המערכת ועובדותיה ייבדקו על ידי אומבודסמן עצמאי או על ידי גורם חיצוני ועצמאי אחר".[3]
והנימוק שנתן הצוות להמלצה על זכות ערעור שווה קריאה מלאה, כי הוא מנוסח בזהירות של אנשי מקצוע ובכל זאת אומר את הדבר החריף:
מתוך דוח ועדת סלונים-נבו
"הכוח הרב שמרוכז בידי פקידות הסעד, וההשלכות הרות הגורל שיש לתסקיריהן על חיי האנשים נשוא התסקירים, מצדיקים שתהיה לאותם אנשים אפשרות לערער על קביעותיהן. הנחת המוצא צריכה להיות שטעויות קורות תמיד, וגם כשאינן קורות, עניין לנו בתחום פרופסיונאלי שאינו מדע מדויק, ופעמים רבות ייתכנו מספר פתרונות לאותה סיטואציה, שכולם יהיו נכונים מבחינה מקצועית."[3]
שימו לב מה נאמר כאן. לא "יש פקידות טובות ורעות". משהו אחר לגמרי: שגם כשאין טעות, יש כמה תשובות נכונות לאותו מצב, ולכן אין הצדקה שתשובה אחת תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור.
ועדת גרוס: הוועדה לבחינת חוק אימוץ ילדים והליכי האימוץ
מונתה בידי שר המשפטים דניאל פרידמן ושר הרווחה יצחק הרצוג. בראשה: השופט (בדימוס) יהושע גרוס.
הוועדה מונתה ב-2007. הדוח הוגש בנובמבר 2016. תשע שנים.[4] אחת מהמלצותיה המרכזיות הייתה לאחד את הליכי הנזקקות והאימוץ, כלומר לא לאפשר מצב שבו הליך אחד יוצר בפועל את התוצאה של ההליך השני בלי שההליך השני נבחן לגופו. המחוקק לא אימץ את ההמלצה.[5]
שר הרווחה מקבל את מרבית המלצות ועדת סלונים-נבו
הודעת דובר משרד הרווחה. השר: יצחק הרצוג.
אחרי שהסתיימה עבודת הצוות, נבחנו ההמלצות בצמרת המשרד. לפי הודעת הדובר מ-5 במאי 2009, החליט השר הרצוג לקבל את מרבית ההמלצות.[3]
זה התאריך שכדאי לזכור. הרעיון של גוף פיקוח עצמאי אושר ברמת השר בשנת 2009. תחזיקו את זה מול מה שיבוא ב-2014 ובמה שיבוא ב-2024.
ועדת שניט מפרסמת את הדוח הסופי
הדוח הסופי, שש שנים אחרי המינוי.
ההמלצה: לבטל את חזקת הגיל הרך, לעבור למודל של אחריות הורית משותפת, ולבחון כל ילד לגופו ולא לפי כלל גורף.[2] ההמלצה לא הפכה לחוק. חזקת הגיל הרך, כפי שהיא מופיעה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מעולם לא בוטלה. נגיע לזה שוב בשנת 2023.
ועדת סילמן מוקמת
הוקמה בידי שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ מאיר כהן. בראשה: יוסי סילמן, מנכ"ל המשרד.
ועדה פנימית של משרד הרווחה, שהוקמה לבחון את מדיניות המשרד בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות ובנושא הסדרי ראייה. ההרכב כלל נציגי מטה המשרד ומחוזות, אקדמיה וציבור.[6] לפי ההודעה הרשמית, הוועדה הוקמה בעקבות פניות רבות של הורים ואנשי מקצוע.
ועידת הציבור לביקורת על דרכי הפעולה של פקידות הסעד
נמל תל אביב. מיסודה של הקואליציה למען הילדים והמשפחה. מרצה: השופטת המחוזית (בדימוס) חנה בן עמי.
כאן הדברים מקבלים אופי אחר. לא ועדה שמינה שר, ולא דוח פנימי. כינוס ציבורי שהוקם מחוץ למערכת, ובו שופטת מחוזית בדימוס נשאה הרצאה שכותרתה עסקה בעבריינות בקרב עובדות סוציאליות במשרד הרווחה. ההרצאה המלאה תועדה בסרטון.[7]
בן עמי דיברה על שלושה דברים נפרדים. שווה להפריד ביניהם, כי הם ברמות שונות של חומרה ושל הוכחה.
ראשית, מה התסקיר אמור להיות ומה הוא נעשה
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי, נמל תל אביב, 29.10.2013
"תפקידו של התסקיר הוא לתת לשופט מידע אמיתי, אובייקטיבי, מהימן ושלם. התסקיר צריך להציג עובדות. התסקיר זה לא טיוטא של פסק דין. תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט, בוודאי לא להיות המוציא לפועל של פסק הדין."[7]
שנית, למה השופטים בכל זאת מאמצים אותו
כאן היא נותנת הסבר מבני, לא הסבר של רשעות:
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי
"על השופטים מוטל עומס אדיר, וכשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, כך נראה, יכול להקל עליהם את העבודה, וכשמדובר באיש ציבור מקצועי ולכאורה נייטרלי, הם נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים על ידו, וממילא זונחים במשהו את החובה המוטלת עליהם, להגיע למסקנה שלהם."[7]
שלישית, ההשוואה שהיא הנקודה המשפטית החזקה בכל ההרצאה
בן עמי מעמידה זה מול זה שני מומחים שמגישים חוות דעת לבית משפט, ומצביעה על הפער בין הטיפול בהם:
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי
"כשיש תביעת נזיקין שעניינה כסף, ומומחה רפואי נותן חוות דעת... אותו מומחה מוזמן לעלות על דוכן העדים, הוא נחקר בחקירה נגדית, ולא מניחים לו עד שבודקים כל משפט וכל טענה שלו."
"כשמדובר בעובד סוציאלי שנותן תסקיר, למרבה הצער, לא ניתן לצדדים לחקור את פקיד הסעד. הדברים נלקחים כתורה למשה מסיני."[7]
תחזיקו את הפער הזה. בתביעה על כסף, המומחה נחקר. בהליך שקובע אם ילד יראה את אביו, כותב חוות הדעת לא נחקר. וזו לא טענה של ארגון גברים, זו קביעה של שופטת מחוזית בדימוס.
ומה שהיא אמרה על הכיוון שממנו התסקיר מתחיל
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי
"מלכתחילה הן מגיעות עם נטיות לב, ועם דעות קדומות, ולמרבה הצער, נוכח הכח שניתן בידיהן, הן ע"י המחוקק והן ע"י השופט, הם רואים את העמדה שלהן... את השורה האחרונה, את פסק הדין אליו יש להוביל את השופט."[7]
"במקרים רבים עמדות העובדים הסוציאליים, והתסקירים המוגשים על ידם, לא רק שאינם עוזרים לבית המשפט להגיע לחקר האמת, אלא שהם מהווים אבן נגף בדרכו של השופט להגיע לחקר האמת."[7]
ובאשר לביטוי שנתן להרצאה את הכותרת שלה. בן עמי אמרה במפורש שהתנהלותן "גובלת בפלילים", ופירטה מה ראתה בתיקים שלה: הצגת מצג לא אמיתי בפני בית המשפט, העלמת מסמכים מעיני בית המשפט, והעברת מידע מוטעה לצדדים.[7][8] במקרה אחד, לדבריה, כשהבהירה בדיון שיש מקום לבחון החזרת ילדים למשפחתם, "התשובה החד משמעית של פקידות הסעד היתה: שאם בדעתי להחזיר את הילדים לרשות האם או ההורים, הן לא ישתפו פעולה".[7]
היא כתבה פסקי דין מפורטים והעבירה אותם ליועץ המשפטי לממשלה ולנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. נשיא בית המשפט השיב לה שפסקי הדין "מצביעים על מידה רבה של אומץ לב שיפוטי" ושהיא "ראויה למלוא ההערכה". תשובתה על כך היא המשפט שאני חושב שצריך להיות חרוט על הקיר של כל דיון בנושא:
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי
"אני לא סבורה שצריך אומץ לב שיפוטי כדי לכתוב פסק דין. תפקידו של השופט לראות, להאזין, להיות רגיש ולהגיע לתוצאה הנכונה ללא משוא פנים. בשביל זה לא צריך אומץ. בשביל זה צריך יושר לב, ורצון לבדוק את הדברים לגופם."[7]
וסיום ההרצאה, שהוא בעצם הטענה של כל הסקירה הזו במשפט אחד:
השופטת (בדימוס) חנה בן עמי, סיום ההרצאה
"לצערי, שום דבר לא תוקן מאז, ואנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו, כשפקידות הסעד צוברות כח. בטוחות שעמדתן היא בעצם פסק הדין שעל השופט לחתום עליו."[7]
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, דיון בנושא הוצאת ילדים מהבית
הכנסת. יו"ר הוועדה: ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. על רקע פרשת "ילד המריבה" וביקורת שופטי בית המשפט העליון.
הדיון הזה חשוב כי בו נפגשו כל הצדדים באותו חדר, והדברים תועדו בפרוטוקול ובדיווח עיתונאי.
בן עמי, כשופטת בדימוס, העידה על מקרה מ-1998 שבו לדבריה הועלמה ממנה חוות דעת של עובדים סוציאליים. במקרה ההוא הוצאו ילדים מחזקת אם שלא הואשמה בהתעללות. "פקידי הסעד ביקשו לקיים דיון משפטי בלי נוכחות האם ובלי למסור לה פרוטוקול", אמרה, "זאת למרות שהאם לא הואשמה בדבר אלא רק הייתה קשת יום, ולא ניתנה לה עזרה. פניתי אז לנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק וליועץ המשפטי לממשלה, אך אפילו לא הוזמנתי להעיד על התופעה".[9]
מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, שעמד בראש הוועדה שהוקמה חצי שנה קודם, תיאר את הבעיה מזווית המערכת: "העובדות הסוציאליות קורסות". ואת מקור הקריסה הוא הגדיר במשפט שהוא בפועל הודאה בכשל מבני: "מעמיסים עליהם תיקים, והעובדת הסוציאלית היא גם הממליצה, גם המכריעה וגם המלווה של המשפחה בהמשך".[9]
שימו לב שזה בדיוק אותו כשל שוועדת סלונים-נבו זיהתה שבע שנים קודם, רק שהפעם אומר אותו מנכ"ל המשרד עצמו.
ח"כ פנינה תמנו-שטה אמרה: "יש שופטים שרואים בחוות הדעת של פקידי הסעד את חזות הכול". ח"כ נסים זאב הגדיר את המצב חריף יותר: "איך יכול להיות שעובדים סוציאליים הם גם יוזמי הדיון המשפטי ובסופו של דבר גם הם השופטים, וחוות דעת היא המכריעה הבלעדית. מה שמתנהל כאן זה סחר בבני אדם".[9]
הנתונים שסילמן מסר באותו דיון: כ-2,500 ילדים במשפחות אומנה, כ-7,500 במוסדות.[9]
ובאותו יום עצמו, במקום אחר, קיים איגוד העובדים הסוציאליים כינוס חירום שבו נשמעו עדויות של פקידי סעד על איומים ואלימות כלפיהם. דובר האיגוד, דוד גולן, תקף את בן עמי אישית: "חבל שכבוד השופטת שהציגה מקרה מלפני 15 שנה לא טורחת לתת גילוי נאות ולספר מה המניעים האישיים שלה לתקוף את עובדי הרווחה".[9]
אני מביא את התגובה הזו במלואה בכוונה, כי היא מדגימה משהו על אופן ההתמודדות. שופטת מחוזית בדימוס מעלה טענות קונקרטיות על העלמת מסמכים מבית משפט. התשובה איננה התייחסות לטענות. התשובה היא שאלה על המניעים שלה.
דוח ועדת סילמן מוגש
הוגש לשר הרווחה והשירותים החברתיים. שבעה חודשים אחרי הקמת הוועדה.
שלושה ממצאים בדוח הזה נוגעים ישירות למי שעובר גירושין.
סעיף 19: השימוש הוכפל, והוועדה קבעה שהוא פגום
סעיף 19 לחוק האפוטרופסות מאפשר לשופט להטיל את האחריות למימוש התסקיר על העו"ס לסדרי דין, כלומר על מי שכתבה אותו. הוועדה זיהתה עלייה חדה בשימוש בסעיף, מכ-3,000 מקרים בשנה לכ-6,000. ולשון הדוח בקביעה עצמה קצרה: "לדעת הוועדה, השימוש בסעיף 19 פגום".[6]
ההנמקה של הוועדה נגד סעיף 19 היא בעצם אותה הנמקה של בן עמי, בנוסח מנהלי: "תפקיד העו"ס לעניין סדרי דין הוא להכין תסקיר ולהביא המלצות לפני בית המשפט, תפקיד בית המשפט הוא לחקור, לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם ולפסוק. העברת כובד האחריות לכתפי העו"ס לעניין סדרי דין אינה במקומה". והוועדה הוסיפה נקודה מעשית: "הסיכוי שהעו"ס לעניין סדרי דין יוכל לקדם מימוש של תסקיר אשר אחד הצדדים מרגיש שנפגע ממנו הוא קטן".[6]
צו ההרחקה כנקודת שבר, ומי הצד שמקבל אותו
הוועדה זיהתה שאחת מנקודות השבר בחיי הורים בהליך גירושין היא הוצאת צו הרחקה, ובלשון הדוח, "אשר לרוב מופנה נגד האב". הוועדה הבהירה שהיא אינה מערערת על עצם הצורך בצו כזה, אבל קבעה שנקודת השבר הזו "עלולה להחריף את הקונפליקט, ולהגביר בכך את הסיכון לילדים", והמליצה לפתח תוכניות לתמיכה בהורים המורחקים.[6]
כדאי לעכל את זה. הקביעה שצו ההרחקה מופנה לרוב נגד האב אינה טענה של אתר לגברים גרושים. היא כתובה בדוח של ועדה פנימית של משרד הרווחה, בראשות מנכ"ל המשרד, משנת 2014.
אין מנגנוני תלונה אובייקטיביים. שוב.
הוועדה ציינה במפורש את "המחסור הקיים במנגנוני תלונה, בדיקה ופיקוח אובייקטיביים שאינם חלק ממערכת שירותי הרווחה הפורמליים", והמליצה על "הקמת נציבות תלונות ציבור (אומבודסמן) בלתי תלויה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים".[6]
זו אותה המלצה בדיוק שנתנה ועדת סלונים-נבו ב-2006, ושהשר קיבל ב-2009. חמש שנים אחרי שהשר קיבל אותה, ועדה חדשה צריכה להמליץ עליה מחדש. זה אומר דבר אחד: היא לא יושמה.
שווה לציין לזכות ועדת סילמן שהיא כן אמרה משהו ישר בנוגע להורות שוויונית. ההמלצה הראשונה בדוח: "הוועדה מכירה בערכה של הורות שוויונית, גם כאשר ברור שמרכז חייו של הילד הוא אצל אחד ההורים".[6] ולגבי המגמה של אבות: הדוח מתאר "לקיחת אחריות מצד האבות ורצונם להיות מעורבים ישירות בגידול ילדיהם גם לאחר הגירושים" כמגמה מתגברת. גם זה מ-2014.
מחקר אנוש ובאייר-טופילסקי: עוני ומוצא כגורמים בהחלטות עובדים סוציאליים
הוצג בפני הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת. עורכי המחקר: פרופ' גיא אנוש וטלי באייר-טופילסקי, אוניברסיטת חיפה.
עד כאן הכל היה ועדות ועדויות. כאן נכנס מחקר עם מתודולוגיה ניסויית, והוא הופך את הדיון מ"יש טענות" ל"יש מספרים".
הממצא הראשון הוא לזכות העובדים הסוציאליים ואני מביא אותו קודם: נמצאה הלימה גבוהה, מעל 0.7 בקורלציה, בין הסיכון האובייקטיבי שהוגדר מראש לבין הערכת הסיכון של העובדים. במצבים שאין סיכון, לא הייתה המלצה על הוצאה מהבית. כלומר, הם מזהים סיכון נכון.[10]
הבעיה מתחילה בשלב שאחרי הזיהוי:
| רמת הסיכון בתיאור המקרה | המשתנה שהוחלף | השפעה על הסיכוי להוצאה |
|---|---|---|
| סיכון ודאי או גבוה | מעמד כלכלי נמוך | פי 6 |
| סיכון עמום או בינוני | מעמד כלכלי נמוך | פי 2.5 |
| סיכון עמום או בינוני | מוצא מזרחי | פי 2 |
| אין סיכון | מעמד כלכלי | ללא השפעה |
בסיכון עמום, רק 12 אחוזים מהעובדים המליצו על הוצאה מהבית. אבל בתוך אותם 12 אחוזים, מי שהוצא היה, בסיכוי כפול, הילד שהשם שלו הוחלף למזרחי. אותו תיאור מקרה. אותה רמת סיכון. שם אחר.[10]
אחת מעורכות המחקר, טלי באייר-טופילסקי, הסבירה בדיון את שיטת ההחלפה באמצעות המשפחה שלה: "אבא שלי, השם שלו הוא באייר והוא מגיע מארצות הברית, אימא שלי עמר והיא מגיעה ממצרים. לקחנו את אותו מקרה, פעם עמר מצרים". יו"ר הוועדה השלימה את המשפט: "את היית צריכה להיות מחוץ לבית כאשר השם היה עמר ובתוך הבית כאשר השם היה באייר". התשובה: "כן. כך זה נעשה. זה היה הניסוי".[10]
יו"ר הוועדה, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, סיכמה את הממצא במשפט אחד: "זה מוטה בצורה כזאת שסטריאוטיפים קובעים קריטריונים להוצאת ילדים מהבית. נקודה. אני לא רואה לזה פירוש אחר".[10]
עוד שני דברים שנאמרו בדיון וכדאי לשמור: לוי-אבקסיס ציינה עומס של "130 תיקים בחודש" לעובדת סוציאלית. וכשעורכי המחקר הסבירו שההטיה פועלת ברמה הלא מודעת, ח"כ יעקב מרגי אמר את מה שצריך היה להיאמר: "גם האמירה של הלא מודע, זה מסוכן כאשר מדובר באיש מקצוע".[10]
והערה של יושבת הראש שלא קיבלה מספיק תשומת לב. היא הצביעה על כך שהמחקר בדק רק את שיקול הדעת המבודד, ושבמציאות יש שכבה נוספת שמגדילה את הפער: "ההורים עם המצב הסוציו אקונומי הגבוה, יכולים להביא גם מומחים מטעמם ויכולים להביא עורך דין שייצג אותם בוועדות האלו. שם תראו במציאות תוצאה הרבה יותר גבוהה מפי שש עליו אתם מדברים".[10]
כלומר: המחקר מודד את ההטיה של המקצוע. הוא לא מודד את ההטיה של הכיס. מי שיכול לשלם על מומחה נגדי ועל ייצוג נמצא במשחק אחר. וזה נכון גם למי שעובר גירושין.
דוח ועדת גרוס מוגש, תשע שנים אחרי המינוי
הוגש לשרת המשפטים איילת שקד ולשר הרווחה חיים כץ.
הוועדה שמונתה ב-2007 סיימה ב-2016. הדוח כלל חילוקי דעות פנימיים, והוועדה הפנתה לשרים את ההכרעה בסוגיות שבהן לא הגיעה להסכמה.[4] ההמלצה לאיחוד הליכי הנזקקות והאימוץ לא אומצה בחקיקה.[5]
מבקר המדינה, דוח שנתי 67ב: ילדים ובני נוער בסיכון בפנימיות של משרד הרווחה
דוח שנתי, עמודים 717 עד 761.
בעקבות הדוח פעל המשרד לעדכן את מדיניותו במערך הפנימיות. המדיניות המעודכנת פורסמה ב-2019, וב-2022 החל המשרד ברפורמה בהפעלת הפנימיות בתוספת תקציבית של כ-200 מיליון שקלים לשנה.[1]
מבקר המדינה עורך את הביקורת המקיפה ביותר בתחום
הביקורת נערכה במינהל לשירותים חברתיים ואישיים במשרד הרווחה, עם בדיקות השלמה בארגוני אומנה וברשויות מקומיות.
אני מפריד את הביקורת מהדוח, כי היקף העבודה כאן הוא מה שהופך את הממצאים לבלתי ניתנים לדחייה.
זה לא סקר עמדות. זו בדיקה על מיליון וחצי אנשים לאורך שני עשורים.
הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך מונחת על שולחן הכנסת. שוב.
הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון, ביטול חזקת הגיל הרך), התשפ"ג-2023.
שתים עשרה שנים אחרי שוועדת שניט המליצה על הביטול, ההצעה מונחת מחדש. נכון למועד כתיבת הסקירה היא לא אושרה. חזקת הגיל הרך לא בוטלה.[11]
בפועל, בתי המשפט למשפחה כן החלו לפסוק משמורת משותפת בשיעורים גבוהים יותר, מתוך הנחה שטובת הילד היא לגדול אצל שני הוריו. אבל זה שינוי בפרקטיקה השיפוטית, לא בחוק. ומי שמגיע לשופט שלא הפנים את השינוי, מגיע לחוק כפי שהוא.
דוח מבקר המדינה: השמת ילדים בסיכון בפנימיות, באומנה ובאימוץ
דוח מיוחד, אייר התשפ"ג.
הממצא המרכזי, בלשון המבקר עצמו: המשרד "אינו מנהל את תהליך הוצאת הילדים בסיכון מהבית על בסיס מידע מהימן ומתוקף, תוך קביעת יעדים וסטנדרטים ברורים ותוך פיקוח ובקרה על העמידה בהם".[1]
ואחרי זה הנתונים. אלה לא הערכות, אלה מספרים שנשלפו ממערכות המדינה.
| הנושא | הנתון |
|---|---|
| ילדים שחוזרים הביתה אחרי שיקום | 10% בלבד |
| ילדים שלא מוצאים בית קבוע | 89% |
| מהם, שנשארים במסגרות "זמניות" שמונה שנים ויותר | 11% |
| אימהות לילדים שהוצאו ב-2017 שלא השתתפו בשום תוכנית שיקום במימון המשרד | 91% |
| ילדים מתחת לגיל 8 שהושמו בפנימייה בניגוד להנחיות המנכ"ל ולתע"ס, 2016 עד 2021 | 1,149 (מהם 474 מתחת לגיל 5) |
| תיקי ילדים שבהם לא נמצאו תוכניות טיפול מעודכנות כנדרש בחוק | 80% |
| תיקים שמפקחות האומנה בדקו, ינואר 2021 עד אפריל 2022 | 119 מתוך 4,275 (3%) |
| תיקים שבהם הדיווח על ביקורי מנחת אומנה אינו עומד בדרישת החוק | 73% |
| ילדים באומנת חירום מעל התקופה המרבית בחוק (חצי שנה) | 44% (320 ילדים) |
ועכשיו לכסף, כי כאן נמצאת התשובה לשאלה מה המערכת באמת עושה
מדיניות המשרד עצמו, "מדיניות הבית הקבוע", מדרגת את סדר העדיפויות: ראשית חזרת הילד לביתו אחרי שיקום ההורים, אחר כך אימוץ, ורק אחר כך אומנה ופנימייה כמסגרות זמניות.[1] כך התקציב חולק בפועל ב-2021:
| היעד | סכום | שיעור | מקומו בסדר העדיפויות הרשמי |
|---|---|---|---|
| פנימיות | 740 מיליון | 76% | הנמוך ביותר |
| אומנה | 200 מיליון | 21% | שלישי |
| שיקום ההורים | 20 מיליון | כ-2% | הגבוה ביותר |
| אימוץ | 10 מיליון | כ-1% | שני |
סיכום המבקר לחלוקה הזו: "רוב רובו של תקציב זה, 97%, הוקצה למסגרות הזמניות ויתרתו, 3%, הוקצתה למציאת בית קבוע עבור הילדים".[1]
אפשר לנסח את זה גם ככה. שני האמצעים שהמדיניות הרשמית מגדירה כעדיפים מקבלים יחד 3 אחוזים מהתקציב. שני האמצעים שהמדיניות מגדירה כפחות עדיפים מקבלים 97 אחוזים. וכשמנתחים עלות לילד, הפתרון שהמדיניות מגדירה כגרוע מכולם הוא גם היקר מכולם: כ-11,900 שקלים בחודש לילד בפנימייה, פי שלושה מאומנה ופי שישה מאימוץ.[1]
מה קורה לילדים האלה בבגרות
זה הפרק שהמבקר עשה בו משהו שמשרד הרווחה לא עשה בעצמו: בדק מה קרה לאנשים האלה כשגדלו. בלשון הדוח, "משרד הרווחה לא בדק את ההבדלים בין ילדים שהושמו באומנה לילדים שהושמו בפנימיות בבגרותם".[1]
| המדד | בוגרי פנימיות | בוגרי אומנה | האוכלוסייה הכללית |
|---|---|---|---|
| זכאות לבגרות בסף כניסה לאוניברסיטה | 7% | 20% | 40% |
| עצירים ואסירים | 23% | 9% | 3% |
| חזרה לקבלת שירותי רווחה בבגרות | 25% | 19% | 2% |
| גמלת הבטחת הכנסה | 13% | 10% | 3% |
| הכנסה שנתית | כ-36,000 ₪ | 37,000 ₪ | 47,000 ₪ |
סיכויו של בוגר פנימייה להיות במעצר או במאסר בבגרותו גבוהים פי שמונה מאלה של בוגר באוכלוסייה הכללית, ופי 2.5 מאלה של בוגר אומנה. סיכוייה של נערה בפנימייה ללדת לפני גיל 17 גבוהים פי חמישה מנערה באוכלוסייה הכללית.[1]
ובהשוואה בינלאומית: בישראל 27 אחוזים מההשמות הן באומנה, לעומת ממוצע של 57 אחוזים במדינות אירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. השמה בפנימייה בישראל: 73 אחוזים, לעומת ממוצע של 39. מבין 29 המדינות שנבדקו, ישראל שלישית בשיעור ההשמה בפנימיות.[1]
והערת שוליים אחת שאומרת יותר מהדוח
בהערת שוליים 11 לדוח, במקום שבו מוסבר למה מדגם ההורים כלל אימהות בלבד, כתוב כך: "משרד הרווחה אינו מבחין לעניין מתן מענה טיפולי בין אימהות לאבות, אולם יש מצבים שבהם האב לא נוכח בחיי הילד ועל כן הוא לא יקבל טיפול. לפיכך, במדגם נכללו אימהות בלבד".[1]
קראתי את ההערה הזו כמה פעמים. היא נכתבה כהסבר מתודולוגי תמים, והיא בפועל תיעוד של הנחת יסוד. האב מוגדר מראש כמי שעשוי לא להיות נוכח, ולכן הוא יוצא מהמדגם של מי שאמור לקבל שיקום. לא נבדק כמה אבות כן היו נוכחים וכן לא קיבלו כלום. הם פשוט לא נספרו.
כשל בעבודת המידע של משרד הרווחה והביטחון החברתי
מאמר בהרבעון לחקר ארגונים וניהול משאבי אנוש, אוניברסיטת חיפה, כרך 9 גיליון 1.
וכאן, בשנה הכי מאוחרת בסקירה שיש בה מסמך מסודר, נסגר המעגל שנפתח ב-2006.
המאמר בוחן את עבודת המידע של המשרד ומצא שהמשרד והמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות אינם מסווגים את תוכן התלונות ואינם מנתחים את המענה להן. והמשמעות שהמחבר מנסח: אין כיום טקסונומיה מסודרת של הליקויים הנפוצים בעבודת העו"ס לסדרי דין.[12]
צריך לעצור על המשפט הזה.
טקסונומיה של ליקויים היא הדבר הבסיסי ביותר שארגון עושה כשהוא רוצה להשתפר. אתה אוסף את התלונות, ממיין אותן לפי סוג, רואה איזה סוג חוזר, ומתקן שם. בלי זה אין שיפור, כי אין ידיעה מה לשפר. והמשמעות המעשית: אי אפשר לענות על השאלה כמה תלונות הוגשו על מה, כי אף אחד לא מספר.
כלומר, שמונה עשרה שנים אחרי שוועדת סלונים-נבו קבעה שהפיקוח נותן "גיבוי כמעט מוחלט" לפקידות הסעד, חמש עשרה שנים אחרי שהשר קיבל את ההמלצה על גוף פיקוח עצמאי, ועשר שנים אחרי שוועדת סילמן נאלצה להמליץ על אותו גוף מחדש, המצב הוא שאין בכלל נתונים.
מה עולה מהסקירה: שלוש מסקנות
מסקנה ראשונה: זה לא שלא ידעו
הטענה הנוחה ביותר להגנה על מערכת היא שהיא לא ידעה. שהמחקר לא היה, שהנתונים לא היו זמינים, שהתובנות התפתחו עם הזמן. הסקירה הזו סוגרת את הטענה הזאת.
| שנה | הגוף | מה נקבע |
|---|---|---|
| 2006 | ועדת סלונים-נבו, בראשות פרופ' מאוניברסיטת בן גוריון | הפיקוח נותן גיבוי כמעט מוחלט. נדרש גוף פיקוח עצמאי. |
| 2009 | שר הרווחה יצחק הרצוג | מקבל את מרבית ההמלצות. |
| 2013 | מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, בכנסת | העו"ס היא "גם הממליצה, גם המכריעה וגם המלווה". |
| 2013 | השופטת (בדימוס) חנה בן עמי, נמל תל אביב | התסקיר לא נחקר בחקירה נגדית. "שום דבר לא תוקן מאז". |
| 2014 | ועדת סילמן, ועדה פנימית של המשרד | חסרים מנגנוני תלונה אובייקטיביים. נדרש גוף פיקוח בלתי תלוי. |
| 2023 | מבקר המדינה | המשרד אינו מנהל את התהליך על בסיס מידע מהימן ומתוקף. |
| 2024 | הרבעון לחקר ארגונים, אוניברסיטת חיפה | אין טקסונומיה של ליקויים. התלונות לא מסווגות. |
שבע נקודות בציר זמן של שמונה עשרה שנים. אותה בעיה. זה לא כישלון של ידיעה. זו בחירה שלא לתקן.
מסקנה שנייה: המבנה הוא הבעיה, לא האנשים
זו נקודה שחשוב לי לדייק בה, כי היא מבדילה בין ביקורת שאפשר לענות עליה לבין ביקורת שאפשר לפטור.
מחקר אנוש מצא שהעובדים הסוציאליים מזהים סיכון נכון, בקורלציה מעל 0.7. מנכ"ל המשרד אמר בכנסת שהם "קורסים" תחת עומס. יו"ר ועדת הכנסת ציינה 130 תיקים בחודש. כלומר, גם מי שמבקר את המערכת בחריפות לא יכול לטעון שמדובר בקבוצת אנשים חסרי מקצועיות.
מה שכן עולה מכל המקורות הוא מבנה עם ארבע תכונות שכל אחת מהן, בכל תחום אחר, הייתה נחשבת פסולה:
אחת, אותו גורם ממליץ, מכריע ומלווה בהמשך. אמר את זה מנכ"ל המשרד עצמו. שתיים, חוות הדעת המכריעה אינה נחקרת בחקירה נגדית, בשונה מכל חוות דעת מומחה אחרת בהליך אזרחי. אמרה את זה שופטת מחוזית בדימוס. שלוש, אין ערעור על התסקיר, והוא "סוף פסוק". קבעה את זה ועדה ממונה. ארבע, מי שבודקת את התלונה הייתה שותפה למה שהתלונה נגדו. קבעה את זה אותה ועדה, ושמונה עשרה שנים אחר כך עוד לא סופרים את התלונות בכלל.
מבנה כזה יפיק תוצאות מעוותות גם אם כל מי שעובד בתוכו הוא אדם ישר. וכשהוא מפיק תוצאה מעוותת, אין בו מנגנון שיתפוס אותה.
מסקנה שלישית, וזו הנקודה שלנו: איפה האב בכל התמונה הזו
שימו לב שכל הסקירה עד כה עסקה בעיקר בהוצאת ילדים מהבית, לא בגירושין. זה לא במקרה. רוב המחקר הרשמי, רוב הוועדות ורוב דוחות המבקר מתמקדים בילדים בסיכון. ההליך שבו אב מאבד את הקשר עם ילדיו בגירושין נבדק פחות, נמדד פחות, ומדובר עליו פחות.
ובכל זאת, ארבעה דברים בסקירה נוגעים ישירות לאב:
ועדת סילמן, 2014: צו ההרחקה הוא נקודת שבר, והוא "לרוב מופנה נגד האב". קביעה של ועדה בראשות מנכ"ל משרד הרווחה.
סעיף 19, 2014: השימוש בו הוכפל, מכ-3,000 לכ-6,000 מקרים בשנה, והוועדה קבעה שהשימוש "פגום". זה הסעיף שמעביר את מימוש התסקיר לידי מי שכתבה אותו, כלומר מנטרל את ההפרדה בין המלצה להכרעה בדיוק בשלב שבו הסדרי השהות מתגבשים בשטח.
חזקת הגיל הרך: הומלץ לבטלה ב-2011, ההצעה הונחה מחדש ב-2023, ולא בוטלה. חמש עשרה שנים.
הערת השוליים של המבקר, 2023: האב הוצא ממדגם ההורים שאמורים לקבל שיקום, בהנחה מוקדמת שהוא עשוי לא להיות נוכח. לא נבדק כמה אבות נוכחים לא קיבלו כלום.
כשמסתכלים על ארבעת אלה יחד, מה שמתקבל הוא לא קונספירציה. זה משהו יותר משעמם ויותר עמיד: ברירת מחדל. המערכת בנויה סביב הנחה על מי המטפל העיקרי, ומי שנמצא בצד השני של ההנחה מתחיל את ההליך מנקודת פתיחה נחותה, בלי שאף אחד החליט על זה במפורש.
למה זה חשוב למי שנמצא בתוך ההליך עכשיו
הסקירה הזו לא נכתבה כדי לספק תחושה של קורבנות. היא נכתבה כדי לספק מידע. ההבדל בין השניים הוא מה שאתה עושה עם זה.
מי שיודע שהתסקיר אינו נחקר בחקירה נגדית, מבין למה כל מפגש עם עו"ס שווה יותר מכל טיעון שיישמע אחר כך באולם. מי שיודע שהתסקיר הוא "סוף פסוק" ואין עליו ערעור, מבין למה ההכנה למפגש היא לא פרט טכני. מי שיודע שהמערכת אינה מסווגת תלונות, מבין שהתיעוד שלו הוא התיעוד היחיד שיהיה.
ומי שיודע שכל זה נכתב שחור על לבן בדוחות של המדינה עצמה, יכול להפסיק להתייחס לזה כאל תחושה שלו ולהתחיל להתייחס לזה כאל עובדה שאפשר להצביע עליה, לצטט, ולהגיד בקול.
מה עוד לא נבדק
שלמות מחייבת גם לומר מה חסר, כי החסר הוא בעצמו ממצא.
לא מצאתי מחקר בהיקף של מחקר אנוש שבודק הטיה מגדרית בהחלטות על זמני שהות. מחקר אנוש בדק מוצא ומעמד כלכלי, לא מגדר ההורה. עורכי המחקר עצמם ציינו בכנסת שהם לא בדקו את מוצא העובדים הסוציאליים, ושדברים כמו לבוש, חזות ומבטא לא נבדקו בכלל.[10] מחקר שיחליף את מגדר ההורה באותו תיאור מקרה, באותה שיטה, עוד לא נעשה בישראל. עד שייעשה, מה שיש הוא עדויות פרטניות ופסקי דין, לא נתון מובהק.
כמו כן, אין נתון רשמי פומבי על שיעור התלונות המוצדקות נגד עו"ס לסדרי דין, מסיבה פשוטה שהמאמר מ-2024 מסביר: התלונות לא מסווגות.[12] כשמישהו יגיד לך שאין הוכחה לבעיה, זו התשובה. אין הוכחה כי אין מדידה. היעדר מדידה הוא לא ראיה לתקינות.
מקורות
המקורות מסודרים לפי סדר ההופעה הראשונה בגוף הסקירה. כל הפניה בגוף הטקסט מקושרת למקור המתאים.
- מבקר המדינה, השמת ילדים בסיכון בפנימיות, באומנה ובאימוץ, דוח מיוחד, אייר התשפ"ג, מאי 2023. הביקורת נערכה בין ינואר לנובמבר 2022. כולל הפניות פנימיות לדוח ועדת שמיד (מרץ 2006), לדוח ועדת סילמן (פברואר 2014), לדוח ועדת גרוס (נובמבר 2016) ולדוח מבקר המדינה 67ב (2017). library.mevaker.gov.il
- דוח הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין (ועדת שניט), בראשות פרופ' דן שניט. הוועדה מונתה ב-2005, הדוח הסופי פורסם ב-2011. סקירה של ההמלצות ומצבן החוקי: מכון שלם
- דוח הצוות לבדיקת תהליך גיבוש תסקירי פקידות הסעד (ועדת סלונים-נבו), בראשות פרופ' ורד סלונים-נבו, אוניברסיטת בן גוריון. הצוות מונה בתחילת 2006 בידי סגן שר הרווחה הרב אברהם רביץ ז"ל. קבלת ההמלצות בידי השר הרצוג פורסמה בהודעת דובר משרד הרווחה ב-5.5.2009. תמצית הדוח והציטוטים ממנו: shared-parenting.co.il
- דוח הוועדה לבחינת חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, והליכי אימוץ ילדים בישראל (ועדת גרוס), בראשות השופט (בדימוס) יהושע גרוס. הוועדה מונתה בדצמבר 2007 בידי שר המשפטים דניאל פרידמן ושר הרווחה יצחק הרצוג. הדוח הוגש בנובמבר 2016 לשרת המשפטים איילת שקד ולשר הרווחה חיים כץ. רקע ומועדים
- דיווח על אי-אימוץ המלצת ועדת גרוס לאיחוד הליכי הנזקקות והאימוץ: ynet, "שופט נגד ההפרדה בין הליכי נזקקות לאימוץ"
- דוח הוועדה לבחינת מדיניות משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא שילוב במסגרות חוץ-ביתיות והסדרי ראייה (ועדת סילמן), בראשות מנכ"ל המשרד יוסי סילמן. הוועדה הוקמה ב-4.7.2013 בידי שר הרווחה ח"כ מאיר כהן. הדוח הוגש בפברואר 2014. כולל את הממצא על סעיף 19 לחוק האפוטרופסות ואת ההמלצות על אומבודסמן בלתי תלוי ועל תמיכה בהורים מורחקים. shared-parenting.co.il
- הרצאת השופטת המחוזית (בדימוס) חנה בן עמי, ועידת הציבור לביקורת על דרכי הפעולה של פקידות הסעד, נמל תל אביב, 29 באוקטובר 2013. מיסודה של הקואליציה למען הילדים והמשפחה. תמליל חלקי וסרטון ההרצאה המלאה: תמליל ההרצאה · הסרטון ביוטיוב
- דיווח מקדים על דברי בן עמי, 30 באוקטובר 2013, "השופטת חנה בן-עמי: לעיתים התנהלותן של עובדות סוציאליות גובלת בפלילים". myfamilythoughts.wordpress.com
- דיווח על דיון הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת בנושא הוצאת ילדים מהבית, 31 בדצמבר 2013, בראשות ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. כולל את עדות בן עמי על המקרה מ-1998, את דברי מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, את דברי ח"כ נסים זאב וח"כ פנינה תמנו-שטה, ואת תגובת דובר איגוד העובדים הסוציאליים. ynet, עומרי אפרים, "שופטת: חרדה מהטיפול בהוצאת ילדים מהבית"
- פרוטוקול מס' 84 מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, הכנסת התשע-עשרה, יום שלישי י' בכסלו התשע"ה, 2 בדצמבר 2014, שעה 11:00. הנושא: "מחקר: עוני ומוצא מזרחי כגורמים המשפיעים על קבלת החלטות של עו"ס לגבי הוצאת ילדים מהבית". עורכי המחקר: פרופ' גיא אנוש וטלי באייר-טופילסקי, אוניברסיטת חיפה. הפרוטוקול כולל את פירוט המתודולוגיה ואת כל הנתונים המצוטטים. כנסת פתוחה, פרוטוקול מלא
- הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון, ביטול חזקת הגיל הרך), התשפ"ג-2023, הונחה על שולחן הכנסת במרץ 2023. טרם אושרה. מאגר החקיקה הלאומי
-
דוחות הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה
(ועדת רוטלוי), בראשות השופטת סביונה רוטלוי. הוועדה מונתה ב-1997
בידי שר המשפטים צחי הנגבי, בעקבות הצטרפות ישראל לאמנת האו"ם בדבר
זכויות הילד ב-1991. עבדה כשש שנים בסיוע כ-80 מומחים.
הוגשו דוח כללי וחמישה דוחות ועדות משנה, בספטמבר 2003 ובמרץ 2004.
שתיים מוועדות המשנה עסקו ב"הילד ומשפחתו" וב"השמה חוץ ביתית של ילדים".
סקירת הדוחות וההמלצות
·
רקע על הוועדה ויו"ר הוועדה
הערת דיוק: המקורות אינם אחידים לגבי מועד ההגשה. חלקם מציינים פברואר 2003, אחרים ספטמבר 2003 ומרץ 2004. הסביר מביניהם הוא הגשה בשלבים, ולכן צוינו שני התאריכים. - מבקר המדינה, דוח על משרד הסעד, 1973. מובא כאן רק כאסמכתה לכך שביקורת על התחום קיימת מזמן, ולא נבחן לגופו במסגרת סקירה זו. library.mevaker.gov.il
- מועדי כהונת ראשי הממשלה בתקופה הנסקרת. אריאל שרון עבר אירוע מוחי ב-4 בינואר 2006 וסמכויותיו הועברו לאהוד אולמרט כממלא מקום. אולמרט הפך לראש הממשלה בפועל ב-14 באפריל 2006. ממשלת ישראל השלושים
- הממשלה השלושים ושתיים, בראשות בנימין נתניהו, הושבעה ב-31 במרץ 2009, ביום שבו הסתיימה כהונתו של אהוד אולמרט. Thirty-second government of Israel
- "כשל בעבודת המידע של משרד הרווחה והביטחון החברתי", הרבעון לחקר ארגונים וניהול משאבי אנוש, אוניברסיטת חיפה, כרך 9 גיליון 1, ספטמבר 2024. כולל את הממצא שאין טקסונומיה מסודרת של הליקויים בעבודת העו"ס לסדרי דין. המרכז לחקר ארגונים וניהול משאבי אנוש, אוניברסיטת חיפה