בבקשה תסמנו תרומה חודשית.

קורעים גברים במזונות בניגוד לחוק מאז 1981 ! – על דריסת חוק המזונות השוויוני ואקטיביזם שיפוטי בתחום המשפט למשפחה

עוד בימי הביניים, בשנת 1215, הבינה האנושות שלא יהיה זה נכון להתעמר באנשים באמצעות מערכת המשפט. יותר נכון היה זה המלך ג'ון, ברנימד, שליד טירת ווינדזור, את ה"מגנטה כרטה". בלטינית, משמעות הדבר: כתב הזכויות הגדול של החירויות. הוא לא עשה זאת בחפץ לב, אלא כפועל יוצא של נתיניו לצאת במרד גדול. עם כתב זכויות זה הפכו נתיניו לאזרחים. אחת הזכויות שניתנה להן היא שלא להישפט על ידי המלך, אלא על ידי אזרחים השווים להם במעמדם. אבל לא בכך הומצא מוסד המושבעים. עוד הרבה לפני הכיבוש הנורמני, נהוגה הייתה שיטה זו. ועוד הרבה לפניה, בשנת 500 לפני הספירה באתונה.

שיטת המושבעים נהוגה בכל מדינות העולם שהן תחת השפעת החוק האנגלי, בהן ארה"ב, אנגליה, אירלנד, קנדה ואוסטרליה. ומה איתנו? האנגלים לא מצאו לנכון לשנות שיטת המשפט הקודמת שהייתה נהוגה קודם לכן והותירו אותנו עם המשפט העות'מני, שחלקים ממנו שרירים וקיימים עד היום. הם לא עשו זאת מטוב ליבם, אלא מתוך ידיעה ששיטת המושבעים תוביל לזיכויו של כל מי שנאשם במרד כנגדם, שהרי המושבעים נבחרים מקרב העם.

מה שהם לא העלו בדעתם, שיום אחד יגיע אדם וייקח את הכל כמה צעדים קדימה. כלומר, אחורה. אם לא די בכך, שלא העם הוא שקובע את שופטי, אלא שופטים שממונים על ידי עצמם, גם האופן שבו הם חורצים משפט הוא שרירותי לחלוטין.

ג'ונתן סוויפט, הגאון האלמותי, כתב רבות על מלאכת הרמייה וההונאה, שמקצוע עריכת הדין נותן לה פתח, שלא לאמר: משתמש בה בגאון. הוא דיבר על היכולת להגיד על שחור שהוא לבן ולהוכיח כי רכושך שלך הוא למעשה רכושו של האחר. מדובר הרי בסופו של דבר במילים, ברטוריקה. אולם, כשמדובר בעורכי דין, עדיין מוגבלת כוחה של הרטוריקה, שהרי בסופו של דבר יהיה מי שיכריע, על פי החוקים.

אבל מה קורה, כשמי שמכריע לא באמת כפוף לחוקים? מה קורה כשלא רק עורכי הדין משתמשים בטיעונים רטוריים אבסורדיים, אלא שמי שמכריע, חופשי בעצמו להשתמש בטיעונים רטוריים מפותלים בחסות ה"אקטיביזם השיפוטי" על מנת לנמק את פסק דינו? מה קורה אז?

חזרנו לימים שלפני 1215. לפני המלך ג'ון. אנחנו כבר לא אזרחים, אנחנו נתינים.

אנחנו תלויים לחלוטין בגחמות ליבם של שופטינו, בארוחה הטובה או הרעה שאכלו בבוקר, או באג'נדה שמוכתבת להם מגבוה, שהיא זו שמכפיפה אותם אליה.

הדוגמא המובהקת המוכרת לי אישית היא כמובן מדיני המשפחה. בספר החוקים של מדינת ישראל נמצא סעיף אחד שכל כולו ניזון מהדין העברי, כלומר: הדין הרבני. אתם ודאי שואלים: רגע, מה לדין האזרחי ולדין הרבני? מדוע בכלל קיים הדין האזרחי, אם הדין הרבני נותן מענה מלא? לשם מה הכפילות הזו? ובכן, מדובר בסעיף הנוגע לחובתו של האב לזון את ילדיו ולמעשה פוטר את האם מכל אחריות כלכלית. ממש כאילו היינו בימי הביניים. גם ב-1981 שאלו את השאלה הזו אנשים טובים וישרים ולכן הוסיפו את סעיף 3 (א) (ב), שאומר שגם מי שלא חל עליו הדין העברי (גחי גחי) ואיננו משלם מזונות, עדיין חייב לשלם מזונות, בהתאם להכנסותיו. קרי, גם נשים צריכות לשלם.

מה עשו השופטים מאז? במשך יותר מ-40 שנה השופטים פשוט מתעלמים מהסעיף הזה! למרבה האבסורד, לפני מספר שנים הוגשה עתירה לבג"ץ וכתוצאה ממנה באה לעולם "הלכת 919/15". הלכה, שאין מגוחכת ממנה, שהרי לא רק שהיא איננה מבטלת את הדין העברי, המיותר בעניין זה, אלא מנציחה אותו, בכך שהיא קובעת שעד גיל 6 עדיין חובתו של האב במזונות הינה אבסולוטית!

כל זאת, בניגוד מוחלט ללשון החוק.

אבל, מי צריך חוק כשיש "הלכה"? "הלכה" היא למעשה תקדים שמחייב את כל בתי המשפט, מלבד בית המשפט העליון ןזו למעשו דרכו של בית המשפט העליון להכתיב לערכאות הנמוכות, בצורה גלויה, כיצד עליהם לנהוג במקרים אלה. כמובן שבמקום לכתוב מאות דפים על שום-כלום, יכול היה בית המשפט העליון לכתוב משפט קצר, דוגמת "מעתה תפסקו על פי לשון החוק".

אבל מדוע לעשות זאת ולהשיב לבית המחוקקים את כוחו כשאפשר להמשיך להכתיב על פי דת האקטיביזם השיפוטי? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לבזות את הכוח? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לרדות בנתינים?

עוד בימי הביניים, בשנת 1215, הבינה האנושות שלא יהיה זה נכון להתעמר באנשים באמצעות מערכת המשפט. יותר נכון היה זה המלך ג'ון, ברנימד, שליד טירת ווינדזור, את ה"מגנטה כרטה". בלטינית, משמעות הדבר: כתב הזכויות הגדול של החירויות. הוא לא עשה זאת בחפץ לב, אלא כפועל יוצא של נתיניו לצאת במרד גדול. עם כתב זכויות זה הפכו נתיניו לאזרחים. אחת הזכויות שניתנה להן היא שלא להישפט על ידי המלך, אלא על ידי אזרחים השווים להם במעמדם. אבל לא בכך הומצא מוסד המושבעים. עוד הרבה לפני הכיבוש הנורמני, נהוגה הייתה שיטה זו. ועוד הרבה לפניה, בשנת 500 לפני הספירה באתונה.

שיטת המושבעים נהוגה בכל מדינות העולם שהן תחת השפעת החוק האנגלי, בהן ארה"ב, אנגליה, אירלנד, קנדה ואוסטרליה. ומה איתנו? האנגלים לא מצאו לנכון לשנות שיטת המשפט הקודמת שהייתה נהוגה קודם לכן והותירו אותנו עם המשפט העות'מני, שחלקים ממנו שרירים וקיימים עד היום. הם לא עשו זאת מטוב ליבם, אלא מתוך ידיעה ששיטת המושבעים תוביל לזיכויו של כל מי שנאשם במרד כנגדם, שהרי המושבעים נבחרים מקרב העם.

מה שהם לא העלו בדעתם, שיום אחד יגיע אדם וייקח את הכל כמה צעדים קדימה. כלומר, אחורה. אם לא די בכך, שלא העם הוא שקובע את שופטי, אלא שופטים שממונים על ידי עצמם, גם האופן שבו הם חורצים משפט הוא שרירותי לחלוטין.

ג'ונתן סוויפט, הגאון האלמותי, כתב רבות על מלאכת הרמייה וההונאה, שמקצוע עריכת הדין נותן לה פתח, שלא לאמר: משתמש בה בגאון. הוא דיבר על היכולת להגיד על שחור שהוא לבן ולהוכיח כי רכושך שלך הוא למעשה רכושו של האחר. מדובר הרי בסופו של דבר במילים, ברטוריקה. אולם, כשמדובר בעורכי דין, עדיין מוגבלת כוחה של הרטוריקה, שהרי בסופו של דבר יהיה מי שיכריע, על פי החוקים.

אבל מה קורה, כשמי שמכריע לא באמת כפוף לחוקים? מה קורה כשלא רק עורכי הדין משתמשים בטיעונים רטוריים אבסורדיים, אלא שמי שמכריע, חופשי בעצמו להשתמש בטיעונים רטוריים מפותלים בחסות ה"אקטיביזם השיפוטי" על מנת לנמק את פסק דינו? מה קורה אז?

חזרנו לימים שלפני 1215. לפני המלך ג'ון. אנחנו כבר לא אזרחים, אנחנו נתינים.

אנחנו תלויים לחלוטין בגחמות ליבם של שופטינו, בארוחה הטובה או הרעה שאכלו בבוקר, או באג'נדה שמוכתבת להם מגבוה, שהיא זו שמכפיפה אותם אליה.

הדוגמא המובהקת המוכרת לי אישית היא כמובן מדיני המשפחה. בספר החוקים של מדינת ישראל נמצא סעיף אחד שכל כולו ניזון מהדין העברי, כלומר: הדין הרבני. אתם ודאי שואלים: רגע, מה לדין האזרחי ולדין הרבני? מדוע בכלל קיים הדין האזרחי, אם הדין הרבני נותן מענה מלא? לשם מה הכפילות הזו? ובכן, מדובר בסעיף הנוגע לחובתו של האב לזון את ילדיו ולמעשה פוטר את האם מכל אחריות כלכלית. ממש כאילו היינו בימי הביניים. גם ב-1981 שאלו את השאלה הזו אנשים טובים וישרים ולכן הוסיפו את סעיף 3 (א) (ב), שאומר שגם מי שלא חל עליו הדין העברי (גחי גחי) ואיננו משלם מזונות, עדיין חייב לשלם מזונות, בהתאם להכנסותיו. קרי, גם נשים צריכות לשלם.

מה עשו השופטים מאז? במשך יותר מ-40 שנה השופטים פשוט מתעלמים מהסעיף הזה! למרבה האבסורד, לפני מספר שנים הוגשה עתירה לבג"ץ וכתוצאה ממנה באה לעולם "הלכת 919/15". הלכה, שאין מגוחכת ממנה, שהרי לא רק שהיא איננה מבטלת את הדין העברי, המיותר בעניין זה, אלא מנציחה אותו, בכך שהיא קובעת שעד גיל 6 עדיין חובתו של האב במזונות הינה אבסולוטית!

כל זאת, בניגוד מוחלט ללשון החוק.

אבל, מי צריך חוק כשיש "הלכה"? "הלכה" היא למעשה תקדים שמחייב את כל בתי המשפט, מלבד בית המשפט העליון ןזו למעשו דרכו של בית המשפט העליון להכתיב לערכאות הנמוכות, בצורה גלויה, כיצד עליהם לנהוג במקרים אלה. כמובן שבמקום לכתוב מאות דפים על שום-כלום, יכול היה בית המשפט העליון לכתוב משפט קצר, דוגמת "מעתה תפסקו על פי לשון החוק".

אבל מדוע לעשות זאת ולהשיב לבית המחוקקים את כוחו כשאפשר להמשיך להכתיב על פי דת האקטיביזם השיפוטי? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לבזות את הכוח? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לרדות בנתינים?

שיטת המושבעים נהוגה בכל מדינות העולם שהן תחת השפעת החוק האנגלי, בהן ארה"ב, אנגליה, אירלנד, קנדה ואוסטרליה. ומה איתנו? האנגלים לא מצאו לנכון לשנות שיטת המשפט הקודמת שהייתה נהוגה קודם לכן והותירו אותנו עם המשפט העות'מני, שחלקים ממנו שרירים וקיימים עד היום. הם לא עשו זאת מטוב ליבם, אלא מתוך ידיעה ששיטת המושבעים תוביל לזיכויו של כל מי שנאשם במרד כנגדם, שהרי המושבעים נבחרים מקרב העם.

מה שהם לא העלו בדעתם, שיום אחד יגיע אדם וייקח את הכל כמה צעדים קדימה. כלומר, אחורה. אם לא די בכך, שלא העם הוא שקובע את שופטי, אלא שופטים שממונים על ידי עצמם, גם האופן שבו הם חורצים משפט הוא שרירותי לחלוטין.

ג'ונתן סוויפט, הגאון האלמותי, כתב רבות על מלאכת הרמייה וההונאה, שמקצוע עריכת הדין נותן לה פתח, שלא לאמר: משתמש בה בגאון. הוא דיבר על היכולת להגיד על שחור שהוא לבן ולהוכיח כי רכושך שלך הוא למעשה רכושו של האחר. מדובר הרי בסופו של דבר במילים, ברטוריקה. אולם, כשמדובר בעורכי דין, עדיין מוגבלת כוחה של הרטוריקה, שהרי בסופו של דבר יהיה מי שיכריע, על פי החוקים.

אבל מה קורה, כשמי שמכריע לא באמת כפוף לחוקים? מה קורה כשלא רק עורכי הדין משתמשים בטיעונים רטוריים אבסורדיים, אלא שמי שמכריע, חופשי בעצמו להשתמש בטיעונים רטוריים מפותלים בחסות ה"אקטיביזם השיפוטי" על מנת לנמק את פסק דינו? מה קורה אז?

חזרנו לימים שלפני 1215. לפני המלך ג'ון. אנחנו כבר לא אזרחים, אנחנו נתינים.

אנחנו תלויים לחלוטין בגחמות ליבם של שופטינו, בארוחה הטובה או הרעה שאכלו בבוקר, או באג'נדה שמוכתבת להם מגבוה, שהיא זו שמכפיפה אותם אליה.

הדוגמא המובהקת המוכרת לי אישית היא כמובן מדיני המשפחה. בספר החוקים של מדינת ישראל נמצא סעיף אחד שכל כולו ניזון מהדין העברי, כלומר: הדין הרבני. אתם ודאי שואלים: רגע, מה לדין האזרחי ולדין הרבני? מדוע בכלל קיים הדין האזרחי, אם הדין הרבני נותן מענה מלא? לשם מה הכפילות הזו? ובכן, מדובר בסעיף הנוגע לחובתו של האב לזון את ילדיו ולמעשה פוטר את האם מכל אחריות כלכלית. ממש כאילו היינו בימי הביניים. גם ב-1981 שאלו את השאלה הזו אנשים טובים וישרים ולכן הוסיפו את סעיף 3 (א) (ב), שאומר שגם מי שלא חל עליו הדין העברי (גחי גחי) ואיננו משלם מזונות, עדיין חייב לשלם מזונות, בהתאם להכנסותיו. קרי, גם נשים צריכות לשלם.

מה עשו השופטים מאז? במשך יותר מ-40 שנה השופטים פשוט מתעלמים מהסעיף הזה! למרבה האבסורד, לפני מספר שנים הוגשה עתירה לבג"ץ וכתוצאה ממנה באה לעולם "הלכת 919/15". הלכה, שאין מגוחכת ממנה, שהרי לא רק שהיא איננה מבטלת את הדין העברי, המיותר בעניין זה, אלא מנציחה אותו, בכך שהיא קובעת שעד גיל 6 עדיין חובתו של האב במזונות הינה אבסולוטית!

כל זאת, בניגוד מוחלט ללשון החוק.

אבל, מי צריך חוק כשיש "הלכה"? "הלכה" היא למעשה תקדים שמחייב את כל בתי המשפט, מלבד בית המשפט העליון ןזו למעשו דרכו של בית המשפט העליון להכתיב לערכאות הנמוכות, בצורה גלויה, כיצד עליהם לנהוג במקרים אלה. כמובן שבמקום לכתוב מאות דפים על שום-כלום, יכול היה בית המשפט העליון לכתוב משפט קצר, דוגמת "מעתה תפסקו על פי לשון החוק".

אבל מדוע לעשות זאת ולהשיב לבית המחוקקים את כוחו כשאפשר להמשיך להכתיב על פי דת האקטיביזם השיפוטי? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לבזות את הכוח? מדוע לעשות זאת כשאפשר להמשיך לרדות בנתינים?

הרשמו לרשימת התפוצה

אהבתם? שתפו
Facebook
Twitter
Email
Telegram
WhatsApp

אולי תאהבו גם את

Rabbinical Lawyer

If you are Jewish and want to get divorced, it may be advisable to choose a rabbinical lawyer to represent you in the rabbinical court.

המשיכו לקרוא »

ארבלאו צייד הטונות?חדשות 15 והסיפור המוזר מאחורי ההאשטאג #ישלהפות

"חדשות 15", ערוץ החדשות האמין ביותר ברשת מספק מידע אמין לעכברי טוויטר ולפמיניסטיות עם כרס ושפם. ומובלת בבלעדיות ע"י משתמש הטוויטר "ארבלאו צייד הטונות", אליו ניתן

המשיכו לקרוא »