בבקשה תסמנו תרומה חודשית.

ספר הניקור ההורי

אני מכיר מישהו שמכיר מישהו, שפעם היו לו ילדים ולילדים האלה היו הורים וההורים האלה, הם אלה שעליהם אני הולך לספר. על הורה אחד ספציפי למעשה, שהמדינה נתנה לו כוח בלתימוגבל, להרוס, להשמיד ולאבד. לקצוץ עד יסוד כל דבר רך, כל דבר תמים, כל דבר שיש בו פוטנציאל להיות הכל.

אתה אוהב, אתה מגדל, אתה מטפח, אתה נותן כל מה שיש לך ואז יום אחד זה הכל נגמר. יום אחד, זה הכל נגמר. יום אחד זה נגמר. אתה לא מאמין שהיום הזה יגיע, אתה לא חושב שזה יגיע. אתה חושב שקודם כל תפרוץ מלחמת עולם, אתה חושב שקודם תהיה מחלה קשה, ממארת, אתה חושב שאתה צריך לעשות ממש חמור כדי שזה יגיע לך וכמה שאתה חושב, כמה שאתה מפשפש במוחך, אתה לא מצליח לחשוב על משהו שעשית, שהוא כל כך חמור שזה מגיע לך. מילא לך. מילא לך.

אתה לומד להאמין בצדק. לא צדק מוחלט. אתה יודע שאין צדק מוחלט. אם היה צדק מוחלט אז כמעט אף אחד לא היה כאן. אבל אתה לומד להאמין במידה מסויימת של צדק. אתה לומד להאמין בקמצוץ של צדק. אתה רואה סרטים. יותר מידי סרטים. אתה קורא ספרים. אתה לומד במערכת החינוך. אתה לומד באוניברסיטה. אתה חושב לעצמך "לא, דברים כאלה לא באמת קורים". אתה חושב לעצמך "לא, זה קורה רק לאנשים אחרים, לאנשים הלא-נכונים". אתה חושב לעצמך "הוא בטח עשה משהו לא בסדר שהרחיקו ממנו ת'ילדים". ואז זה קורה לך.

וכשזה קורה לך, אתה מבין, אתה מבין קודם כל שזה קורה לך. וגם את זה אתה לא מבין. לוקחים הרבה שנים עד שאתה מבין שזה באמת קורה. שזה לא הדימיון שלך ששוב מגזים, שזו לא מערכת העצבים שקרסה וגורמת לך לראות דברים שלא באמת קיימים. לא, אתה קם בבוקר. אתה קם עוד בוקר. אתה קם עוד בבוקר. וכן, הבוקר קם איתך. והבוקר הוא ארור, כי הבוקר הוא ריק, הוא ריק מכל מה שפעם הייתה לו כה משמעות.

ואז אתה מבין. אתה מבין שכמו שלא היה שום דבר שיכל למנוע מזה לקרות לך, זה יכול לקרות לכל אחד. ואתה מתחיל לקרוא. אתה נכנס לאינטרנט, לפייסבוק, אתה רואה שזה קרה לעוד אנשים. אתה רואה שזה ממשיך לקרות. שזה קורה בכל יום. ואתה מחפש לראות, אם זה נהיה יותר גרוע, אם זה נהיה יותר טוב ואז אתה מבין שזה בעצם לא משנה. כי זה עוד קורה. אם זה קורה מעט יותר, או הרבה יותר, זה כבר לא משנה. זה יקרה, זה קרה, זה קורה.

והיית מוכן לתת הכל, אבל הכל, כדי שזה לא יקרה. ואתה עדיין חושב שהיה פה איזה משהו, איזה כשל בעברך, איזה פגם מוסרי. איזה היבריס. משהו שצריך להסביר, שיכול להסביר, את העונש הזה, שאפילו בטרגדיות יווניות לא חשבו עליו. כשרע לך, כשמשהו מציק לך, אתה יכול לגרש אותו. יש דרכים. אתה יכול לכתוב, אתה יכול להגיע לקת'רזיס, אתה יכול ללכת לת'רפיה, אתה יכול אפילו לקחת כדורים, אבל הדבר הזה, האין הזה, זה לא משנה כמה תטפל בעצמך הוא תמיד ישאר, הוא תמיד יהיה שם.

וגם אם הוא לא מוחלט. הוא קיים. הוא שם. הוא יכול להיות גרגיר קטן והוא יכול להיות בגודל של הגרנד קניון, זה לא משנה. הוא קיים, הוא שם. הוא הסרטן, הסרטן בלב הנשמה. אתה יודע שהגודל שלו כמו שהוא היום, הוא מרמה. כי הוא קיים שם והסרטן השאיפה שלו היא לגדול. והמדינה מאכילה אותו, כל יום, מאכילה אותו ועוד ועוד. הגננת מאכילה אותו, המורה מאכילה אותו, השופט מאכיל אותו, פקידת הסעד מאכילה אותו, המשטרה מאכילה אותו, כולם מאכילים אותו. הם כל הזמן מאכילים אותו. היום הוא לא אוכל, מחר הוא יאכל.

אתה נולדת זכר. עשו לך ברית מילה. ככה אומרים. יש לך את האיבר הזה, ששונה מהאיבר של הנקבות, אבל לא חשבת שהוא יעולל לך כאלה צרות צרורות. אתה רואה אותן מסתכלות עליך ומיד מתחילים הדקלומים. אתה רואה את הגלגלים זעים במוחות הרעועים, כשהם חושבים על עוד תירוץ מקובל-חברתית כמובן, למנוע ממך להיות מה שאלוהים הועיד, להיות אב.

אתה מגיע לבית המשפט ומתיישב עוד לפני שהשופט מגיע. מתיישבת מולך מזכירתו, הקלדנית, מורמת ממך. היא רושמת, אבל רק דברים שייצאו מחמיאים לשופט. הפרוטוקול, הוא תחום המחייה הפרטי שלה ושל השופט בלבד. הכל נעשה בדלתיים סגורות. הכל נעשה בדלתיים סגורות. כאן, בעולם הסודי הזה, העולם הכמוס הזה, הכל יכול להעשות. אפשר להגיד שיש "חזקת הגיל הרך" שגוברת על כל היסטוריה שהיא, שגוברת על כל מציאות ממשית שהיא, שגוברת על שנים של הליכה לגן מידי בוקר, על שנים של הושטת בקבוק, על שנים של טיולים לגינה, על שנים שבהם לא היה שם אף אחד מלבדך. אף אחד מלבדך. אבל לשופט, לקלדנית, לפקידת הסעד שממול, לאם, לעורכת הדין של האם, יש רעיונות שונים.

הם יעשו הכל כדי לדרוס אותך עד היסוד. הם יעשו הכל כדי להכחיד אותך מעל פני האדמה. קודם הם יפגעו בשמך הטוב, בשלל כינויי גנאי ותיאורים מעוררי פלצות, שלא רק יערערו את עצם קיומך כאב, אלא יעלו תמיהה איך זה שאתה בכלל מסתובב בחברת בני אדם? וכשזה לא יספיק הם ידביקו לך את האישום הכבד מכל. יותר גרוע מאונס, יותר גרוע מרצח, יותר גרוע מרצח עם. כן, אתה מסוכן.

אתה מסוכן, לכל אדם. אבל בראש ובראשונה לשארי בשרך. אתה מסוכן, לא בגלל שעשית משהו, לא בגלל שאמרת משהו, לא בגלל שאפילו רמזת שאתה עומד לעשות משהו. אתה מסוכן, מעצם הבקשה שלך. הבקשה הזאת שלך, להמשיך להיות מעורב, להמשיך להיות שם, היא בקשה מאוד מסוכנת. אתה סכנה. ומעצם זה שאתה סכנה, אתה סכנה עבור כל אדם, לא רק עבור כל מי שנמצא כאן במשפט הראווה הזה.

וכן, אם אתה מסוכן אפשר לשלוח אותך לתא מעצר, אם אנשים שבאמת עשו דברים, שבאמת דקרו, שבאמת סחרו בסמים, שבאמת פגעו במזיד באנשים אחרים, שבאמת יש בהם רוע בנפש. כי הבקשה הזאת שלך, להמשיך להיות שם, היא בקשה, שהיא רעה עבור החברה לפחות כמו דקירה, לפחות כמו מכירת סם. אתה מוכרח להענש.

אתה מוכרח להיות מורחק. אתה מוכרח לראות את בשר מבשרך אך ורק בפיקוח של אישה. כל אישה. במתקן סגור, מאחורי סורג ובריח. לא, זה לא שאתה בכלא. זה הם שבכלא. אתה, אתה בסך הכל ניצב. המטרה היא להגן עליהם, בפניך. כי אתה מסוכן וצריך להרחיק אותך, לכמה שיותר זמן. ואחרי שתגמר תקופת ההרחקה, אל דאגה, אנחנו כעת אמנם עושים לך טובה, אבל תהיה בטוח, שהמסוכנות הזאת שלך עוד תלווה אותך לזמן רב.

אתה, אתה נעצרת. אתה כבר לא ככל האדם. אתה אדם שהוטל בו מום, אתה אדם שהושמה עליו תוית, אתה אדם שצריך להוכיח את חפותו, בכל יום, בכל שעה. לא רק שההורות שלך איננה מובנת מאליה, עצם החירות שלך איננה מובנה מאליו. אז מוטב לך להפסיק להאבק, לטובת עצם נשמת אפיך, כי מפה העניינים רק הולכים להדרדר יותר.

יש מספיק עובדות סוציאליות ויש מספיק פסיכולוגיות-מטעם שיכולות לרשום עליך ככל העולה בנפשם, אפשר למלא עליך רומנים שלמים מלאים בדיות קיצוניות ומסמרות שיער, כי הרי אין מי שישאל "רגע, האם כל זה באמת קרה?"

"אז, איך אפשר לעזור לך?"

"אני לא יודע אם אפשר לעזור לי. אולי פעם היה אפשר לעזור לי. אולי הייתה איזו נקודה בזמן שהיה אפשר להחזיר את הזמן לאחור. אולי הייתה נקודה בזמן שחיבוק, קליל ביותר, או אולי מילה שיש בה נחמדות, שיש בה אולי אפילו עידוד מסויים היו יכולים לעזור. אבל היום, אני ממש לא יודע. חשבתי שאני יכול להתמודד עם כל זה, אבל היום אני ממש לא יודע.

"אני כמעט לא זוכר את מה שהיה אבל אני זוכר את מה שלא היה. תחושת האין התמידית הזאת. הכניסה לבית, בתחושה של כניסה לבית אויב. עד היום. אני נכנס הביתה ומרגיש שאני מסיג גבול. זה הבית שלו. אני מפריע. וגם אם באתי רק לכמה שעות, לפעמים אפילו לכמה דקות, הוא יתן לך תחושה, באמצעות דיבוריו, שאתה לא אורח, אבל אתה גם לא בן-בית, אתה פשוט מסיג גבול.

"הוא יגיד לך להוריד את הרגליים מהכיסא, אפילו שכואב לך הגב והוא יודע את זה, הוא לא יאפשר לך ללכת עם גרביים, הוא יעקוב במבטו אחרי כל צעד ושעל שלך ואם יעלה בדעתך לגשת למקרר ולהוציא משהו, הוא אמנם לא יגיד מילה, אבל הוא יתן לך הרגשה שאתה גוזל אוכל מפיו. וכל הזמן אתה תגיד לעצמך שאתה מדמיין, שזה לא יכול להיות, שלא יכול להיות שדברים לא ישתנו פעם, שלא ייתכן שזה תמיד יהיה ככה, לא ייתכן שזה תמיד היה ככה. מתישהו היה לך אבא.

"והתחושה הזאת, שהשלווה אפשרית רק כשהוא לא שם, שהנפש צריכה להירגע מהיגיעה הזאת, אבל רק כשלא יהיה שם, אבל הוא שם. הוא תמיד שם. והוא יודע את זה. הוא יודע שאתה כבר לא צריך להכנס לבית שלו, כדי להיות שם. אתה בבית שלו. כל העולם הוא הבית שלו ואתה מסיג גבול. כל תנועה שאתה עושה נבחנת על ידו ואתה יודע שיהיו לה השלכות חמורות. כל אפשרות להתייחסות חיובית לעצם קיומך לא קיימת, כי כל הזמן הזה כולו מוקדש למציאת אשמתך.

"וזה לא ממש משנה דברים אחרים שקורים לך בחיים, טרגדיות אחריות שקורות, כי לשום דבר אין מקום בעולם הטוטליטרי הזה, העולם שהוא כל הזמן נמצא בו ואין לאן לברוח ואין אויבים אחרים ואפילו הוא לא אויב. הוא בסך הכל סוג של אלוהים. הוא ברא לך את העולם הזה והוא ציווה עליך לגור והחוקים של העולם הזה ברורים מאוד, אז יש בכל נוחות מסויימת.

"אתה יודע שהפתעות לא באמת יתרחשו. זה לא משנה אם תכיר מישהי, זה לא משנה אם תקבל עבודה טובה, זה לא משנה אם לפתע יתחילו להתרחש בחיים שלך דברים שהם באמת טובים אובייקטיבית, התחושה הזאת של חיים בעולם הזה, ללא חום, בניכור מוחלט, ללא שיכול להיות איזה מעשה, שיקבל משהו מלבד תגובה עוינת, היא לא תשתנה.

"ועדיין, אתה ממשיך לנסות. אתה אפילו ממשיך לקוות שהוא יכול להשתנות. אתה מנסה לעשות דברים שהוא רוצה, שהוא אוהב, כדי לנסות לפייס אותו, כדי לגרום לו לחשוב שאתה לא כזה גרוע שמגיע לך יחס כזה. שאולי אתה בכל זאת בן-אדם ולא מקק. אבל מתישהו אתה מבין שהמעשים האלה שאתה עושה אולי ידחו את המבט המזלזל הבא, את הגערה הבאה, אבל לא לאורך זמן ולפעמים הם אפילו לא דוחים, שלילת אנושיותך יכולה להתקיים יפה מאוד, דווקא כשאתה מנסה לפעול לטובתו וזו הזדמנות בשבילו להוכיח כמה המאמץ שלך חסר סיכוי, כמה המאמץ שלך נידון לזכות בבוז, כמה המאמץ הוא הכרחי, בלתי-נמנע, שהלא כל חייך נועדו להשפלה הזאת, שהיא כביכול רגעית, נקודתית."

הם אומרים עליך כל מיני דברים והכל תופס. היא אומרת עליך כל מיני דברים והכל תופס. אתה כבר לא יודע אם זאת היא כלי-שרת בידם, או אם זה הם כלי-שרת בידה ואתה מרגיש שאתה יודע מעט מאוד מהדברים שבאמת נאמרים ומה שבאמת משפיע לעולם לא תדע. נדמה לך שאתה קולט דברים פה ושם אבל אתה לא באמת יכול להיות בטוח.

תמיד חשבת לעצמך "הרי צריכה להיות דרך להסביר את ההעדר הזה". וככל שאתה קודח במוחך, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות תמים ולא לחשוב שכל ההסברים מטילים את מלוא האשמה עליך. זה לא יכול שזו היא אשמה. זה לא יכול שזו היא שמונעת את הקשר. זה ודאי אתה שעסוק בעבודה, זה ודאי אתה שלא מוצא זמן, זה ודאי אתה שפשוט קיבל החלטה. היא לעולם לא תגיד שזאת היא שמונעת, היא לא תודה ברוע, בחולשה הגדולה הזאת, שלא מאפשרת לה להכיר בכך שיש גם אבא.

כולם אומרים לך שיכולת לראות את זה, אבל לא יכולת לראות את זה. לא יכולת לראות איך זה שמי שנמצאת לצידך על הספה ורואה שהעולם יכול להפסיק לנוע על צירו אבל עדיין לא ניתן לנתק קשר של אב עם ולדו, תעשה הכל, אבל הכל, כדי שהניתוק יהיה מוחלט. ומילא שהיא רוצה לעשות את זה, יש לה את כל הכלים שבעולם לעשות את זה.

"אנשי מקצוע", שמבחינתם אתה רק פסיק, עוד מקרה של גבר, שמסיבה כלשהיא, החליט שלאם לא מגיעה שליטה מוחלטת. וזו ממש לא משנה מה הסיבה, כי עצם זה שהוא החליט שלא מגיעה לה שליטה מוחלטת, פוסלת אותו. וזה ממש לא משנה אם הסיבה שלו טהורה לחלוטין, אם כל מה שהיא רוצה זה בסך הכל להבטיח נוכחות הורית של שני הצדדים, שתיתן ביטחון, שתיתן יציבות, שתיתן את כל הדברים הבסיסיים ביותר שילדים צריכים. אבל מה איכפת לעובדת הרווחה מהילדים? מה איכפת לפסיכולוגית מהילדים? יש פה אויב וצריך לרמוס אותו וכל האמצעים כשרים.

התענוג הסדיסטי מניע אותה. בהתחלה לא ראית את זה, בהתחלה חשבת שזה מניע שולי, אם זה בכלל מניע. אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאתה רואה את התגובה שלך על כל הבעת רצון שלך לקחת חלק פעיל יותר, על טון דיבור שיש בו סיפוק כשאתה מדבר על הזמן שהיה ואיננו עוד, על המשאלה שהדברים ימשיכו כפי שהם היו, אתה מבין שהמשאלה הזאת צריכה להיות כמוסה. אתה צריך להיות אבא כמו שהם רוצים שתהיה אבא.

אתה צריך להיות האבא העסוק, האבא שמחפש להתחיל חיים חדשים, האבא שרק מחפש 'פרק ב", האבא שמעוניין שיידעו שהוא בחיים, אבל לא הרבה מעבר לזה. ככה הם אוהבים את זה. אם אתה מראה שהדברים הם בליבך, בנפשך, שאינך יכול להירדם בלילה ממחשבות על שאינך שם, שקוראים בשמך ואתה לא שם, הם יגידו עליך שאתה אובססיבי. בעיניהם, זה לא אבא. לא ככה אבא צריך להיראות.

אבל אתה לעולם לא תהיה האבא הזה. אולי תצליח להעמיד פנים לכמה רגעים, רק בשביל שלא יגזלו ממך את המעט שיש לך, אבל לעולם לא תהיה האבא הזה. האבא הזה זר לך, האבא הזה מנוכר לך, האבא הזה הוא החלום הרטוב של כל אבירות הניכור ההורי. האבא הזה הוא הפנטזיה המתוקה שנמכרת כמציאות שוות-נפש בכל דיון בבית משפט, בכל תסקיר, בכל עוד תביעה רצופה דמגוגיה של שיטנה, כלפי כל מה שאוהב, כלפי כל מה שמיטיב, כלפי כל מה שיכול למזער את המתחים, כלפי כל מה שיכול לבשר, שאולי הזמנים משתנים.

בלב המאפליה, הדיאלוג שיכול להתקיים הוא במילים שאינך רוצה להכיר.

"אל תלך עם גרביים."

אתה שומע את המשפט הזה ואתה חוזר אל ימי התיכון. הימים האלה שהוא היה רודה בך ללא הפסק. המילים האלה, הימים האלה, הימים האלה, המילים האלה.

"אפס. כלב. מנוול."

את המילים הוא כבר לא אומר. הוא לא צריך להגיד. באיך שהוא אומר "אל תלך עם גרביים" הן נמצאות. המרכיב של האיום, של תחושת הפאניקה, עדיין נמצא שם במלוא עוזו.

"אני אמרתי לך לא ללכת עם גרביים."

"אבל אני אבל."

אתה אומר ואחיך מחייך, שניה אחרי שאתה מבין את המשמעות של מה שאמרת, מה שאפשר להבין, מה שהוא יכול להבין. ופתאום אתה מבין את הסיבה האמיתית שהוא תמיד היה אוסר עליך ללכת עם גרביים ופתאום אתה מבין שאתה לא יכול להפסיק ללכת גרביים. לא בגלל שאתה כל כך רוצה שבאמת תהיה אבל, אלא בגלל שכבר אין משמעות לריצויו, אין משמעות להענות לצוים המגוחכים שלו.

"מה אמרתי לך? אל  תלך עם גרביים!"

הוא ממשיך, כמו רובוט. רק בכל פעם שהוא אומר את זה שוב, הוא נשמע יותר מאיים, יותר נואש, הבוז ניכר יותר, התחושה שהוא כל כך מצטער שהוא לא יכול למעוך אותך פיזית, התחושה שהוא כל כך מצטער שאתה קיים.

אתה לא יכול, אתה לא יכול שלא ללכת עם גרביים. אז אתה אומר לאמא שאתה לא יכול לסבול את זה יותר, מרגיש כמה זה מגוחך שאתה אומר את זה, שהרי אתה סובל את זה בכל רגע וגם אם תגיד מיליון פעם שאתה לא יכול לסבול את זה יותר תמשיך לסבול את זה, יותר. ואתה הולך לנעול נעליים.

אבל אתה לא מסוגל. אתה לא מסוגל ללכת. כי אין לך לאן ללכת. אתה רוצה להישאר עוד כמה דקות עם בני המשפחה הזו שמעולם לא הועילה לך, כי זה פשוט נהיה קשה מידי להיות לבד. אז אתה יושב עם נעליים, בחוסר-נוחות ויוצא ששוב עשית בדיוק מה שהוא מבקש, שוב התנגדת והתנגדת ובסוף נכנעת וכשנכנעת זה היה לתמיד.

כמו הפעם ההיא שהוא ביקש ממך לגמור עם הצלחת את הפירה המקולקל ולא הייתי מסוגל. אבל הוא אף פעם לא באמת מבקש. הוא מצווה. ובסוף לא היית מסוגל להתנגד וגמרת את כל הפירה. והוא יודע את זה, מתישהו תישבר. הוא יודע שהוא יכול לשבור אותך. הוא עשה את זה כבר פעמים רבות. זו לא בעיה בשבילו.

אתה יודע שהטקטיקה היחידה שיכולה להצליח לגביו היא לא להיות בדיאלוג איתו. בשום דיאלוג שהוא. לצאת מהבית כמה שיותר מהר, אפילו כשאתה בא רק פעם בחודש לכמה דקות, כשהוא מתחיל עם זה. כי לא משנה מה יהיה, הוא תמיד יסווה את ההתעמרות הטהורה הזאת באיזה רציונל, הוא תמיד יסווה את הלעג והבוז בניסיון ללמד אותך משהו על החיים. אתה יודע שאלה לא החיים, שאנשים לא תמיד רודים, בזים, לועגים. אתה יודע את זה. אבל אתה לא מסוגל להרגיש את זה. אתה רק יכול להרגיש שיש לך שתי אפשרויות להתמודד עם החיים – להתכופף, או לברוח כמה שיותר מהר.

הרשמו לרשימת התפוצה

אהבתם? שתפו
Facebook
Twitter
Email
Telegram
WhatsApp

אולי תאהבו גם את

Rabbinical Lawyer

If you are Jewish and want to get divorced, it may be advisable to choose a rabbinical lawyer to represent you in the rabbinical court.

המשיכו לקרוא »

ארבלאו צייד הטונות?חדשות 15 והסיפור המוזר מאחורי ההאשטאג #ישלהפות

ו #חדשות המיינסטריים נועדו לטיפשים "חדשות 15", ערוץ החדשות האמין ביותר ברשת מספק מידע אמין לעכברי טוויטר ולפמיניסטיות עם כרס ושפם. ומובלת בבלעדיות ע"י משתמש הטוויטר

המשיכו לקרוא »

שינאת גברים מתפרצת. יו"ר ארגון העוסי"ות: "שמחה רוטמן גבר אלים" "ברור שגם בבית" – האם הגיע הזמן להוציא עוסי"ות מהליכי שיפוט גברים בגירושין?

הזדעזענו שוב לשמוע על עוד עובדת סוציאלית המשתלחת בחוסר שליטה בגבר שאינו יכול להגיב? והפעם בלא פחות מח"כ שימחה רוטמן. יו"ר ארגון העובדות סוציאלית ענבל

המשיכו לקרוא »